בינואר 1968 התאחדו מפא"י, 'אחדות העבודה-פועלי ציון' ורפ"י והקימו את מפלגת העבודה. דוד בן-גוריון ומיעוט גדול מחברי רפ"י סירבו להצטרף למפלגת העבודה, ורובם הקימו את הרשימה הממלכתית. בראש המפלגה התייצב בן-גוריון ומצע המפלגה היה דומה למצע רפ"י, אולם נעדרו ממנו היסודות הסוציאליסטיים. הגישה המדינית-בטחונית של הרשימה הממלכתית היתה 'ניצית' ורוב ראשי הרשימה השתייכו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה. בבחירות לכנסת ה-7 באוקטובר 1969 זכתה הרשימה בארבעה מנדטים. חברי הכנסת שנבחרו מטעמה היו: בן-גוריון, מאיר אביזוהר, יגאל הורביץ ואיסר הראל. בבחירות לוועידת ההסתדרות ה-11 השיגה הרשימה 3.85% מהקולות. פעילותה הפרלמנטרית של הרשימה היתה מועטה. ביוני 1970 פרש בן-גוריון פרש מהכנסת והוחלף על ידי זלמן שובל. כעבור חודשים ספורים הודיע בן-גוריון במכתב ליואב לביא, מצעירי הרשימה, שאיננו קשור יותר לרשימה הממלכתית, וכי לו היה בוחר בפעילות פוליטית, היה מצטרף למפלגת העבודה. מכתב בן-גוריון האיץ פילוג ברשימה, ומאיר אביזוהר פרש מן הסיעה בראש קבוצת פעילים מרכזיים שטענו, שללא בן-גוריון אין טעם והצדקה לרשימה הממלכתית. לקראת סוף הקדנציה הצטרפה קבוצה זאת למפלגת העבודה.

בשנת 1973, לקראת הבחירות לכנסת ה-8, הצטרפה הרשימה הממלכתית לגח"ל (גוש חירות-ליברלים), 'המרכז החופשי' והתנועה למען ארץ ישראל השלמה והקימה איתן רשימה משותפת - 'הליכוד'. לקראת הבחירות לכנסת ה-9 בשנת 1976, הוביל מנהיג הרשימה הממלכתית הורביץ את מפלגתו לאיחוד עם 'המרכז העצמאי' והתנועה למען ארץ ישראל השלמה (שהיו גם הן חברות ב'ליכוד') ולהקמת לע"ם, כמפלגה בתוך סיעת 'הליכוד'.