ביולי 1954 נחשפה חולית מודיעין ישראלית במצרים. חברי החוליה, יהודים מקומיים, הניחו מטעני חבלה בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה, בבתי קולנוע בערים אלה ובבית דואר בקהיר. מטרת הפעולות היתה לפגוע ביחסים של מצרים עם ארצות המערב ולמנוע את פינוי כוחות הצבא הבריטי ממצרים. אחד עשר חברי חוליה נתפסו ונשפטו. שנים מהם הוצאו להורג, אחד התאבד ושישה נידונו לתקופות מאסר ארוכות. ראש הממשלה משה שרת מינה את ועדת אולשן-דורי במטרה לבדוק את הכשלון ולברר 'מי נתן את ההוראה' להפעלת הרשת. ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הטיל את האשמה על שר הבטחון פנחס לבון. לבון יחס את האחריות לגיבלי והעלה טענות גם נגד הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. הוועדה לא הצליחה להכריע בין הטענות. בעקבות הפרשה, התפטר לבון מהממשלה בפברואר 1955 ודוד בן-גוריון שב לכהן כשר הביטחון. גם גיבלי הועבר מתפקידו באמ"ן וקידומו בצה"ל נבלם. חברי החוליה שוחררו מכלאם והגיעו לארץ במסגרת חילופי שבויים עם מצרים לאחר מלחמת ששת הימים.

בשנת 1957 נעצר מפעיל החוליה במצרים, אברהם זיידברג (אברי אלעד, 'האדם השלישי'), בחשד לשיתוף פעולה עם המודיעין המצרי בעת הפרשה. במהלך חקירתו ומשפטו של זיידברג נחשפו זיופים ועדויות שקר נגד לבון בחקירת 'עסק הביש'. בשנת 1960 דרש לבון מראש הממשלה בן-גוריון ששמו יטוהר. 'ועדת השבעה', ועדת בדיקה בראשותו של שר המשפטים פנחס רוזן, קבעה חד-משמעית שלבון לא נתן את ההוראה ושהפעולות במצרים בוצעו ללא ידיעתו. בן-גוריון ביקר את החלטת הוועדה וסירב לקבלה. הדיון הציבורי המתחדש בנושא, כונה לימים 'פרשת לבון' או 'הפרשה'.