בשנת 1950, ביוזמתו של יוסף וייץ, מנהל הקרן הקיימת, החלה הקמתם של ישובים כפריים מסוג חדש, אשר כונו 'כפרי עבודה'. ישובים אלה הוקמו באזורי ההר, שהיה צורך לישבם מטעמים בטחוניים ולאומיים, אך היה בהם מחסור באדמה חקלאית להקמת משקים. תוכנן שהעולים יועסקו בשנים הראשונות על ידי הקרן הקיימת בסלילת דרכים, בהכשרת קרקע ובייעור. המתיישבים יתקיימו בתחילה משכר העבודה. ככל שיוכשרו שטחי קרקע מתאימים, יוחל בפיתוח ענפי חקלאות: מטעים, ירקות ומשק החי. בהדרגה יהפכו כפרי העבודה למושבים חקלאיים המתקיימים מהכנסות המשק החקלאי. הקמת כפרי העבודה איפשרה לגורמים המיישבים להקים ישובים בעלות נמוכה יותר. הממשלה והסוכנות השקיעו רק בבניית מגורים ובהקמת שירותים אלמנטריים למתיישבים, בעוד שהקרן הקיימת דאגה לקיומם של המתישבים באמצעות עבודות יזומות בקנה מידה גדול.

במשך 3 שנים הוקמו למעלה מעשרים כפרי עבודה בעיקר בגליל ובהרי ירושלים. הכפרים אוכלסו על ידי עולים מעדות המזרח. תחילה היה האחריות לטיפול בכפרים בידי המחלקה להתיישבות והקרן הקיימת. לאחר תקופת ניסיון קצרה הוקמה רשות מיוחדת, בראשות יוסף וייץ, אשר טיפלה בעשרת כפרי העבודה בגליל העליון.

דרכם של המתיישבים בכפרי העבודה לא הייתה קלה. תנאי החיים והעבודה היו קשים מאוד. המתישבים היו ברובם חסרי ניסיון בעבודה פיזית והתקשו להסתגל לעבודה המפרכת של הכנת הקרקע והנטיעה בשטחים סלעיים. שכר העבודה, ששילמה הקרן הקיימת, הספיק בדוחק לקיום המשפחות מרובות-הילדים, ורבים מהמתיישבים נטשו את הכפרים ועברו לגור במקומות ישוב נוחים יותר. העוזבים הוחלפו בעולים אחרים וממדי התחלופה של המתישבים היו גדולים. עם זאת, בהדרגה הוכשרו שטחי קרקע גדולים למדי וברוב הכפרים נוצר בסיס להתיישבות. הכפרים חזרו לטיפולה של המחלקה להתיישבות והפכו מושבים לכל דבר, כאשר תכנית המשק הותאמה לתנאי המקום: לכל מתיישב ניתנה חלקת מטע וכן פותח ענף הלול שבמשך הזמן תפס מקום מרכזי במשקים. כפרים אחדים, שבהם לא נוצרו תנאי התיישבות מתאימים פונו.

בשנים 1953-1950 הוקמו 21 כפרי עבודה. פירוט הכפרים לפי אזורים:
בגליל העליון והמרכזי: אליפלט, אמירים, גורן, יערה, צוריאל, עין-יעקב, עבדו;
בהרי יהודה: אשתאול, מסילת-ציון, שואבה, בר-גיורא, זנוח, ישעי, מחסיה, עגור, תעוז, תרום;
בשפלת יהודה- גבעת-כח;
בעמק יזרעאל-גדעונה;
בחוף הכרמל- עופר;
בגליל התחתון -פוריה.