בשנת 1944 החל הצבא האדום לשחרר בהדרגה את פולין מידי גרמניה הנאצית. באזורים המשוחררים החלה התארגנות ספונטנית שמטרתה לחלץ את שארית הפליטה מאירופה ולהעלותה לארץ ישראל. ראשי ההתארגנות, שכונתה 'הבריחה', היו פרטיזנים יהודים ושרידי לוחמי הגיטאות, אשר היו פעילים לפני המלחמה בתנועות הנוער הציוניות. שני המרכזים הראשונים של הבריחה היו ברובנו ובווילנה, ולקראת סוף 1944 עבר מרכז הבריחה ללובלין. בתחילה אורגנו קבוצות קטנות אשר הסתננו מפולין דרך סלובקיה לרומניה, במטרה לעלות משם לישראל. עד תום המלחמה התרכזו ברומניה כ-3000 איש. כאשר התברר שלא ניתן לעלות מחופי רומניה, הופנו נתיבי הבריחה לאיטליה בעזרתם של חיילים מהבריגדה היהודית ומיחידות ארצישראליות אחרות שהיו מוצבות שם.
במאי 1945, לאחר כניעת גרמניה הנאצית, החלה בריחה המונית של פליטים יהודים ממזרח אירופה ומרכזה, מהאזורים ששוחררו על ידי הרוסים, לכיוון מערב, אל האזורים שבשליטת האמריקאים והבריטים. הפליטים היהודים התרכזו במחנות עקורים, שם זכו בדיור ובמזון, בסיוע ארגון אונרר"א וארגונים יהודיים כגון הג'וינט. בסוף 1945 התגברה הבריחה ההמונית ממזרח אירופה בעקבות השתלטות הקומוניזם על השלטון במדינות השונות והתפרצויות אנטישמיות, כדוגמת הפוגרום בקילצה שבפולין. האוכלוסיה היהודית במחנות העקורים הלכה וגדלה והתנאים במחנות הפכו קשים ובלתי נסבלים. רבים מהעקורים ביקשו לעלות לארץ ישראל, אך בשל המגבלות הקשות שהטילה בריטניה על העליה היתה ההעפלה הדרך היחידה כמעט להגיע לישראל.
במאי 1945 הוקם באיטליה 'המרכז לגולה' שנועד לארגן את הברחת הפליטים לאיטליה ולהכינם לעליה לארץ ישראל. באוגוסט 1945
החלו להשתלב בפעילות הבריחה שליחים מארץ ישראל מטעם ה'הגנה'. במהרה הפכה הבריחה לארגון ממוסד ומסועף הנתון לפיקוחו של 'המוסד לעליה ב''. רשת הבריחה פעלה בתיאום עם רשת ההעפלה, כאשר הבריחה אחראית להבאתם של המעפילים לחוף וההעפלה אחראית על ההפלגה בים. מפעל הבריחה התפשט והתפרס על פני ארצות רבות באירופה. הבריחה התנהלה בכל הדרכים, בלתי חוקיות וחוקיות למחצה. השלטונות במדינות שבהן עברו נתיבי הבריחה בחלקם התנגדו וניסו לעצור אותה, חלקם העלימו עין וחלקם שיתפו פעולה. הפעילות חייבה תיחכום והעזה
מרובים מצד פעילי הבריחה, אשר הסתייעו בתוהו ובוהו ששרר באירופה שלאחר המלחמה. אנשי הבריחה פעלו במסירות רבה, לעיתים תוך סיכון חייהם, כשהם נעזרים, בהתאם לצורך, בסייענים מקומיים ולעיתים בתשלומי שוחד. ההעפלה נעשתה דרך נמלי הים התיכון, בעיקר באיטליה ובצרפת, ולכן הועברו היהודים למדינות אלה. העברת יהודים לאיטליה בדרכים לא חוקיות,
הצריכה מעבר בדרכים קשות בהרי האלפים, תוך העלמת עין מצד השלטונות. פעילות הבריחה מומנה בתחילה באופן עצמי ומכספי הסוכנות. מתחילת 1946 השתתף גם ארגון הג'וינט במימון.
אחרי שהתברר שסיכויי ההעפלה מאיטליה, שנתונה בשליטה בריטית, נמוכים, עבר מוקד פעילות הבריחה למחנות העקורים באוסטריה ובגרמניה באזורים שבשליטה אמריקאית. מטרת הפעילות היתה ליצור ריכוז גדול של פליטים יהודים, אשר הפיתרון היחיד למצוקתם הוא עליה לארץ ישראל. בשלהי 1947 הגיע מספר הפליטים היהודים במחנות העקורים לכ-250,000 איש. תנועתם
הבלתי פוסקת של מאות אלפי ניצולי שואה עקורים לכיוון מרכז אירופה ודרומה
והתקבצותם בתנאים קשים במחנות יצרה בעיה בינלאומית שהפתרון היחיד שלה היה הקמת
מדינה יהודית בארץ ישראל שתקלוט את כל האנשים הללו. בשנת 1947 חברי ועדת אונסקו"פ של האו"ם לחקירת בעיית
ארץ-ישראל ביקרו במחנות העקורים בגרמניה והתרשמו שיש לאפשר לשרידי
השואה לעלות לארץ-ישראל. חוות הדעת שלהם החישה את קבלת ההחלטה של עצרת האו"ם בסוף נובמבר
1947 על הקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ-ישראל.
לתנועת הבריחה, שפעלה בשיתוף פעולה עם מפעל ההעפלה, היתה תרומה חשובה לעליה לארץ ישראל ולחיזוק כוחו הכמותי והאיכותי של הישוב העברי בארץ. על פי האומדנים, למעלה מ-150,000 איש נעו בנתיבי הבריחה. תנועת הבריחה שהחלה באופן ספונטני ולאחר מכן אורגנה בהנחיית ה'הגנה', הפכה לאחד הגורמים החשובים במאבק להקמתה של מדינת ישראל. לאחר קום מדינת ישראל נעשתה העליה ארצה חוקית. בעקבות זאת פורקו נקודות
הסיוע של ארגון הבריחה. במדינות בהן לא הותרה יציאה חוקית של יהודים הוסיפה
הבריחה להתקיים בשנת 1949 כמסגרת ארגונית בראשותו של מאיר ספיר.