בשנת 1943 התפלגה פק"פ ל''ליגה לשחרור לאומי' הערבית ול'מפלגה הקומוניסטית הפלשתינית' היהודית. בשנת 1945 נוצר פלג נוסף, 'האיגוד הקומוניסטי החינוכי' (או 'הקומוניסטים העבריים') שדגל בקומוניזם לאומי-יהודי. משלהי 1947, בעקבות תמיכתה של ברית המועצות בהחלטת החלוקה, התקרבה 'המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית' בהנהגתו של שמואל מיקוניס למסגרות של הישוב המאורגן. נציג המפלגה צורף למועצת העם, ובהמשך למועצת המדינה הזמנית. מאיר וילנר, ממנהיגי המפלגה, נמנה עם החותמים על מגילת העצמאות. עם הקמת המדינה שונה שם המפלגה למק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית). באוקטובר 1948 הצטרפו למפלגה קומוניסטים ערבים יוצאי 'הליגה לשחרור לאומי', וכעבור חודש - 'הקומוניסטים העבריים'. לאחר חודשים אחדים, פרשו 'הקומוניסטים העבריים' והצטרפו למפ"ם.

לאחר קום המדינה, במקביל לשינוי ביחסה של ברית המועצות למדינת ישראל, שבה מק"י להחזיק בעמדות אנטי-ציוניות. המפלגה פעלה על פי תכתיבים ממוסקבה, הרבתה לקטרג על מדינת ישראל מבית ומחוץ והצדיקה את הצעדים האנטי-יהודיים ואנטי-ישראליים של ברית המועצות והגוש הסובייטי. מק"י הפיצה את עמדות ברית המועצות באמצעות עיתוניה, 'קול העם', 'אל-איתיחאד', 'זו הדרך' ואחרים. המפלגה התנגדה בתקיפות למדיניות הבטחון הישראלית ודרשה שיוויון זכויות מלא לערביי ישראל.

משפטי פראג ומשפט הרופאים הגבירו את עוינות הציבור היהודי כלפי מק"י וגרמה לעזיבה של חברים יהודים. עם זאת התחזקה המפלגה בקרב הציבור הערבי, עבורו ייצגה מק"י חזון של מודרניזציה וליברליות. רבים מהסופרים ואנשי הרוח הערבים בארץ פעלו בשורות המפלגה וצעירים ערביים נשלחו באמצעותה ללימודים גבוהים במזרח אירופה. בשלהי 1954 התאחדה עם מק"י 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי' בראשות משה סנה, פלג פרו-סובייטי שפרש ממפ"ם. בשנת 1955 הגיעה המפלגה לשיא כוחה, ויוצגה בכנסת השלישית על ידי ששה חברי כנסת. בשנת 1956 בעקבות חשיפת פשעי סטאלין והמרד בהונגריה החלה סידרה של משברים פנימיים במק"י, שהביאה לפרישות וגירוש של חברים.

בשנת 1964 החריפו העימותים הפנימיים בין הפלג הערבי-לאומני בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי, לבין הפלג היהודי ברובו, בראשות מיקוניס וסנה, אשר גישתו למדינה ולציונות הפכה חיובית יותר במהלך השנים. בשנת 1965 פרש הפלג הערבי והקים את רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). הפלג היהודי שמר על השם מק"י, המשיך לפרסם את ביטאון המפלגה 'קול העם', אך כוחו הפוליטי הלך ונחלש. בכנסות ה-6 (1965) וה-7 (1969) יוצגה המפלגה בכנסת על ידי חבר כנסת יחיד. התיחסות מק"י למלחמת ששת הימים כמלחמת מגן, גרמה לה לאבדן תמיכתו של הגוש הקומוניסטי, למרות דרישת המפלגה לנסיגה מהשטחים.

בשנת 1973 פרשה ממק"י קבוצה בראשות אסתר וילנסקה, בטענה שמק"י הפכה ציונית מדי. הפורשים הקימו את מפלגת אק"י (אופוזיציה קומוניסטית ישראלית). בבחירות לכנסת ה-8 (1973) חברה מק"י לתנועת 'תכלת-אדום' במסגרת רשימת 'מוקד', והרשימה זכתה למנדט יחיד. עם הקמת מפלגת של"י בשנת 1976 הצטרפו אליה רבים מחברי מק"י וגילגול זה של המפלגה הפסיק להתקיים.

בשנת 1989 שינתה רק"ח את שמה וחזרה לשם מק"י. המפלגה פועלת כחלק מ'החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון' (חד"ש), שהוקמה על ידי רק"ח בשנת 1977. המפלגה ממשיכה להפיץ את מסריה באמצעות הביטאונים 'זו הדרך' ו'אל-איתיחאד'.

מידע מורחב:

מפלגות קומוניסטיות