אגודות הצרכנים הראשונות בארץ ישראל נוסדו באמצע שנות ה-20: 'מחסן משותף' בנהלל (1924), אגודה צרכנית-יצרנית בתל עדשים (1927) , קואופרטיב צרכני-יצרני בשכונת בורוכוב (1929) ואגודת צרכנים קואופרטיבית בצפון תל-אביב (1929). בשנת 1932 פעלו בארץ 21 אגודות צרכניות, וביוזמתו של 'המשביר המרכזי' נוסד ארגון גג של אגודות הצרכנים, 'ברית הקואופרציה הצרכנית'. מטרותיה של 'הברית' היו: לארגן ביקורת, פיקוח והדרכה משותפים לאגודות; להפעיל בקרב חבריהן פעולות תרבות וחינוך במטרה לקדם ולהפיץ את רעיון הקואופרציה והעזרה ההדדית; להגן על האינטרסים של האגודות ולייצגן בפני גורמים חיצוניים. בהמשך קיבלה 'הברית' על עצמה גם תפקידים כלכליים שנועדו להגביר את שיתוף הפעולה בין האגודות: איחוד מקורות אספקה, יצירת מקורות אספקה, אריזה או הכנה משותפים של המוצרים המשווקים. בתחילה קמו מועצות עירוניות של אגודות בערים הגדולות. אחרי כן הוקמו מוסדות כלכליים משותפים ולבסוף - גם מפעלים יצרניים משותפים (מאפיות, טחנות קמח, בתי חרושת ועוד). בשנות מלחמת העולם השניה התרחבה פעילותה הכלכלית של 'הברית' שנעשתה במקביל לפעילות הפיקוח. בתום המלחמה המשיכה להתרחב פעילותה הכלכלית של 'הברית': החלו מיזוגים של אגודות קטנות בערים לאגודות גדולות וחזקות יותר; הוקמו 'תנובה' והקרן לקואופרציה הצרכנית, שהשקיעה בבניני אגודות צרכנים ובמפעלים נוספים. בשנת 1947 הקימו אגודות הצרכנים יחד עם 'המשביר המרכזי' את 'המשביר לצרכן' במטרה להרחיב את פעילותה של הקואופרציה הצרכנית לענפים נוספים.

לאחר קום המדינה, כשהחלה ההתיישבות החקלאית הגדולה הקימו 'המשביר המרכזי' ואגודות הצרכנים מאות צרכניות במושבי העולים החדשים, במעברות ובעיירות הפיתוח במסגרת 'המשביר לעולה'. בשנת 1963, בעקבות הגידול בהיקף הפעילות, הוחלט להקים את 'ברית הפיקוח לקואופרציה הצרכנית' ולהעביר לאחריותה את תפקידי הבקרה והפיקוח. בעקבות השינוי נחלש הקשר עם 'המשביר המרכזי' והמוסדות הכלכליים של האגודות הצרכניות, שהיו מאורגנים על בסיס עירוני או אזורי, עברו לביצוע עצמאי של קניות והצטיידות.

בתחילת שנות הששים הפסיקה 'הברית' לטפל בצרכניות במושבי העולים והעבירה אותן לבעלות המושבים עצמם. במקביל להתעצמות הכלכלית של המערכת הקואופרטיבית הצרכנית, התרחשה התרוקנות חברתית: מספר החברים בעלי המניות הצטמצם או נשאר קבוע ואילו מספר הקונים בחנויות, שאינם חברי האגודות, גדל באופן משמעותי. הקואופרציה הצרכנית היתה למסגרת שיווק מינהלית המופעלת על ידי מנהלים ופקידים, ומעורבותם של החברים בניהול הצטמצמה. במטרה לשמור על הקשר בין ציבור החברים לבין האגודה הוקם בכל אגודה אזורית 'המורשון', שחבריו נבחרו בסניפי האגודה. המורשון בחר מועצה, אשר בחרה בהנהלה פעילה, אשר ניהלה את האגודה באופן שוטף.

'הברית' פעלה לצמצום מספר האגודות העצמאיות הקטנות ופעלה להקמה של אגודות מעטות וחזקות, אשר תוכלנה להפעיל מרכזי מכירה גדולים בשירות עצמי (סופרמארקטים). בשנת 1989 התרכזה עיקר הפעילות של 'הברית' סביב ארבע אגודות אזוריות גדולות:
א) אגודת קו-אופ 'הריבוע הכחול' - עם סניפים מזכרון יעקב ועד אילת.
ב) אגודת קו-אופ צפון - עם סניפים בחיפה, נצרת, עפולה, צפת וקרית שמונה.
ג) אגודת קו-אופ ירושלים - עם סניפים בירושלים, בית שמש ומבשרת ירושלים.
ג) אגודת קו-אופ זבולון - עם סניפים בקריות, עכו, נהריה ומעלות.