לאחר מלחמת העצמאות היתה מדינת ישראל במצב כלכלי קשה. המדינה נדרשה לבסס מחדש את כוחה הצבאי ולקלוט את העולים הרבים, שהחלו להגיע לארץ מיד אחרי הכרזת המדינה. הכנסות המדינה היו נמוכות ולא הספיקו למציאת פתרונות של דיור, תעסוקה, חינוך, בריאות וסעד עבור העולים. החקלאות סיפקה רק כמחצית מצריכת המזון של תושבי המדינה, והמשק לא יכול היה לייצר בעצמו את כל מצרכי היסוד הנדרשים. יתרות מטבע החוץ של המדינה לא הספיקו ליבוא של דלק וחומרי גלם לתעשייה. החל תהליך של אינפלציה ועלית מחירים והיה חשש שהמחסור במוצרי המזון ומוצרים נוספים יביא ליצירת פערים בין התושבים ולרעב בקרב מעוטי האמצעים. ב-26 באפריל 1949 הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכנסת על הנהגת משטר צנע, קיצוב ומלחמה ביוקר המחיה. מדיניות זאת, שמטרתה היתה לבלום את האינפלציה ולצמצם את התלות ביבוא, הופעלה במדינת ישראל עד שנת 1959, והתקופה כונתה 'תקופת הצנע'.

לשם ביצוע המדיניות הוקם משרד מיוחד - משרד האספקה והקיצוב. דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים בזמן המצור במלחמת העצמאות, מונה לשר האספקה והקיצוב. הונהג קיצוב חמור בהספקת מזון ומוצרים חיוניים. כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי. ההקצבה לנפש נקבעה על ידי מומחה תזונה אמריקני והותאמה לגיל ולמצב האזרח. התפריט התאפיין בתחליפים רבים למוצרים יקרים ובצימצום בשני מוצרי יסוד מרכזיים - חלב וביצים, שהגיעו בכמויות מוגבלות ולרוב כאבקות. בזכות ההקצבה יכלה המדינה לשמור על מחירים נמוכים יחסית לכל המוצרים ועל אחידות במחירים בכל הארץ.

בהתחלה תמך הציבור במדיניות הצנע, שנתפסה כהכרחית אל מול גלי העליה והמלחמה. אך במהלך הזמן הלכה והתחזקה התנגדות הציבור. התגברו התלונות נגד התלות בפנקסים, הבירוקרטיה הגוברת, התורים בחנויות, החדירה לפרטיות והאוכל שלא הותאם לטעמם של האזרחים. הרחבת הקיצוב ביולי 1950 למוצרי הנעלה והלבשה הגבירה את התמרמרות הציבור.

בשל הקיצוב הצטברו בידי הציבור אמצעי תשלום, וכתוצאה מכך התפתח 'שוק שחור' במוצרים ובתלושי מזון. המשרד לאספקה וקיצוב הקים מנגנון אכיפה ופיקוח, ופקחי המשרד הקימו מחסומי ביקורת, חיפשו בכלי נוסעי אוטובוסים ומכוניות, פעלו על סמך הלשנות והשתדלו לאכוף את קיום משטר הצנע. בשנתיים הראשונות שיתף הציבור פעולה עם המשרד והפקחים, אולם בהמשך עבר בהדרגה לשתף פעולה עם אנשי 'השוק השחור' אשר תרמו לרווחתו.

החל מסוף 1950 החל להחלש בהדרגה משטר הצנע. בתחילה בוטל משרד האספקה והקיצוב, שהיה סמל לחדירה לחיים הפרטיים וזוהה כגוף המכביד על חיי האזרחים. סמכויות המשרד הועברו למשרדי המסחר ותעשיה, החקלאות והמשטרה. ההקלות במדיניות הצנע נבעו מהסיבות הבאות: מפלגת השלטון, מפא"י, הבינה שמדיניות הצנע פוגעת בה מבחינה אלקטוראלית; 'השוק השחור' פגע בהישגי מדיניות הצנע, והיה חשש לפגיעה באמון הציבור בשלטון החוק; מלחמת קוריאה גרמה לעליית מחירי מוצרי הגלם בעולם ומדינת ישראל לא יכלה לעמוד לאורך זמן בהקפאת המחירים.

בשנת 1952 החל צימצום הדרגתי של הפיקוח על המוצרים, במקביל להנהגת מדיניות כלכלית חדשה, שהיתה כרוכה בפיחות הלירה, בריסון תקציבי ובעלית מחירים גדולה. בשנת 1953 החלה הזרמה של מטבע חוץ למדינת ישראל במסגרת הסכם השילומים, העליה הצטמצמה, היצור המקומי גדל, והחל להסתמן שיפור במצבה הכלכלי של המדינה. חלק מההגבלות בוטלו, אבל נמשך השימוש היומיומי בפנקסי התלושים. בשנת 1956, אחרי מבצע קדש, צומצם הפיקוח ל-15 מוצרים. בינואר 1959 צומצם הפיקוח לשלושה מוצרים בלבד. כעבור חודש הודיע פנחס ספיר, שר המסחר והתעשייה דאז, על קץ מדיניות הקיצוב ובכך בוטל סופית משטר הצנע.

הצנע התעצב בתודעה הישראלית כתקופה של מחסור, משבר, התערבות גסה בחיי האזרחים, 'שוק שחור' ותופעות שליליות נוספות. עם זאת, הצנע הונהג במטרה לספק מזון לכלל האוכלוסייה, ובמשימה זאת הוא עמד בהצלחה. בתקופת הצנע עלה התל"ג במדינת ישראל בשיעור ניכר, ירד מדד המחירים לצרכן ונוצרה התשתית לקליטת עלייה.

you1_vaKwVg06vBc_you2_vaKwVg06vBc_you3
דב יוסף , מדבר על תקופת הצנע בתכנית 'שרתי לך ארצי',1978.