באוקטובר 1930 פרסמה בריטניה ספר לבן בחתימתו של שר המושבות הלורד פספילד. במסמך זה הודגשה מחויבותה של בריטניה לשני העמים החיים בארץ ישראל: הערבים והיהודים.  נקבע כי יוטלו מגבלות על העליה לארץ ישראל ועל רכישת קרקעות בידי יהודים ודובר על הקמת מועצה מחוקקת בארץ ישראל שהרכבה ישקף את ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסיה. הנהגת הישוב היהודי והתנועה הציונית ראתה בכך נסיגה מכתב המנדט הבריטי ומהצהרת בלפור והכריזה על מאבק בספר הלבן. מנהיגים אחדים מראשי הישוב התפטרו מתפקידיהם ובהם חיים וייצמן, ראש ההסתדרות הציונית. בארץ ובעולם נערכו הפגנות סוערות נגד בריטניה. גם בבריטניה התעוררה התנגדות ציבורית לשינוי במדיניותה של בריטניה. בשלהי 1930 ובתחילת 1931 נערכו מפגשים בין נציגי ממשלת בריטניה להנהגה הציונית בראשותו של וייצמן במטרה לפייס את הציונים.

ממשלת בריטניה, מנימוקים של כבוד, לא יכלה לבטל את הספר הלבן. במקום זה שלח ראש הממשלה ג'יימס רמזי מקדונלד ב-13 בפברואר 1931 איגרת לחיים וייצמן שבה ניתנה לספר הלבן פרשנות, אשר למעשה ביטלה את גזרותיו. באיגרת  הכריזה בריטניה על מחויבותה להמשיך לשלוט בארץ ישראל בהתאם לתנאי המנדט. ההתחייבות של המנדט הבריטי היא התחייבות כלפי כל העם היהודי ולא רק כלפי הישוב היהודי בארץ ישראל. בהתאם לתנאי המנדט בריטניה אחראית לקידום הקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, בתנאי שלא תיפגע האוכלוסיה הלא יהודית בארץ ישראל. מתפקידה של ממשלת המנדט להקל על העליה היהודית ולעודד התיישבות צפופה של יהודים. ממשלת בריטניה  אינה אוסרת רכישת קרקעות בידי יהודים ואין בכוונתה להגביל את העליה היהודית.

איגרת מקדונלד ביטלה למעשה את גזירות הספר הלבן של 1930 והחזירה את המדיניות הבריטית ביחס לארץ ישראל לקווים שהותוו בכתב המנדט ובספר הלבן של 1920. האיגרת איפשרה ליהודים להמשיך בעליה ובהתיישבות שנים נוספות, עד לפרסום הספר הלבן  של 1939. היה זה ניצחון גדול לתנועה הציונית ולחיים וייצמן. האיגרת גרמה לאכזבה קשה בקרב הערבים אשר כינו אותה 'האיגרת השחורה'.