אחרי שפרצה מלחמת העולם השניה הוחלט באצ"ל על הפסקת המאבק המזויין בבריטים. קבוצת חברים בראשותו של אברהם שטרן ('יאיר') שהתנגדה לכך פרשה מהאצ"ל והקימה את ארגון 'האצ"ל בישראל', שמאוחר יותר החליף את שמו ל'לוחמי חרות ישראל' (לח"י). האידיאולוגיה של הארגון גרסה שארץ ישראל השלמה ההיסטורית שייכת לעם ישראל ואין לרכשה בכסף או להשיגה באמצעים מדיניים אלא לכבשה בכוח הזרוע. הם ראו בבריטניה את האוייב המרכזי שלהם וסברו שיש לנצל את חולשתה של בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה כדי להשיג את מטרותיהם.

הארגון פעל בעיקר נגד השלטון הבריטי: פגע בנציגי השלטון, באנשי צבא, משטרה ובולשת, וכן פגע בדרכי תחבורה, כבישים, רכבות ומתקנים. פעילות חברי הארגון נעשתה בניגוד לדעתם של מוסדות היישוב ולעיתים תוך התנגשות עם אנשי ה'הגנה'. חברי הלח"י היו מעטים מאנשי האצ"ל, אך פעולותיהם היו מסוכנות יותר והבריטים הגיבו עליהן בתקיפות. רבים מחברי הלח"י נאסרו על ידי הבריטים ועשרות נהרגו, ביניהם אברהם שטרן, מנהיג הארגון שנתפס בפברואר 1942 ונורה על ידי קצין בולשת בריטי. לאחר מלחמת העולם השניה, בנובמבר 1945, הוקמה תנועת המרי העברי ובמשך חודשים אחדים פעל הלח"י בשיתוף פעולה עם ה'הגנה' והאצ"ל. אחרי פירוק תנועת המרי ביוני 1946 המשיך הלח"י לבצע פיגועים והתקפות נגד אנשי השלטון הבריטי, נגד כוחות הביטחון ונגד מתקנים ותשתיות.

בעקבות החלטת החלוקה באו"ם בנובמבר 1947, ותחילתה של מלחמת העצמאות עבר הלח"י לפעול בחזית הערבית. לאחר הקמת המדינה הצטרפו אנשי לח"י לצה"ל. בירושלים המשיך הארגון להילחם באופן עצמאי. בספטמבר 1948, נחשדו חברי הלח"י במעורבות ברצח מתווך האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט. בעקבות כך הכריזה הממשלה הזמנית על הלח"י כארגון בלתי חוקי., מחנותיו פורקו, נכסיו הוחרמו, אנשיו נאסרו והארגון הפסיק להתקיים.