למחרת ההחלטה בעצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות. בשלב זה התמודד היישוב בארץ בעיקר עם התקפות של ערביי ארץ ישראל על ישובים יהודיים מבודדים ועל דרכי תחבורה וכן התנהלה לחימה בערים המעורבות. היוזמה בשלב זה היתה בידי הערבים ולקראת סיומו עברה לידי היהודים שנקטו בכמה מבצעים מקומיים.

לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) החל השלב השני של המלחמה. שלב זה החל עם פלישתם של צבאות סדירים של חמש מדינות ערב - מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון. הכוחות היהודיים השתדלו לבלום את הכוחות הפולשים בצפון ובדרום וניסו לפרוץ את המצור על ירושלים. ההפוגה הראשונה שהחלה ב-10 ביוני 1948 נוצלה להקמת צה"ל ולהתארגנות מחודשת להמשך הלחימה. בתום ההפוגה, ב-8 ביולי 1948, החלו קרבות עשרת הימים, שבהם נטל צה"ל את היוזמה, שיחרר את הגליל המערבי, כבש את הערים לוד ורמלה והרחיב את פרוזדור ירושלים. נכשלו נסיונותיו לכבוש את לטרון ולפרוץ את הדרך לנגב. ב-21 ביולי 1948 החלה ההפוגה השנייה שנוצלה להתארגנות נוספת של צה"ל ולגיוס חיילים רבים מקרב העולים שהגיעו מאז הקמת המדינה.

ב-15 באוקטובר הסתיימה ההפוגה השניה והחל שלב ההכרעה של המלחמה. כוחות צה"ל כבשו את הגליל כולו והשתלטו על הנגב כולו עד אילת. המלחמה הסתיימה עם חתימת הסכמי שביתת נשק עם מדינות ערב: עם מצרים ב-24 בפברואר 1949, עם לבנון ב-23 במארס 1949, עם ירדן ב-3 באפריל 1949 ועם סוריה ב-20 ביולי 1949.