ביולי 1954 נחשפה במצרים חוליה של יהודים מקומיים שביצעה פעולות חבלה בשירות המודיעין הישראלי. חברי החוליה נשפטו, שניים מהם הוצאו להורג, אחד התאבד וששה נדונו לעונשי מאסר ממושכים. ראש הממשלה משה שרת מינה את ועדת אולשן-דורי, כדי לבדוק את הכשלון בפרשה זאת, שכונתה 'עסק הביש', ולברר מי נתן את ההוראה להפעלת הרשת. ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הטיל את האשמה על שר הבטחון, פנחס לבון. לבון יחס את האחריות לגיבלי והעלה טענות קשות נגד הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. הוועדה לא הצליחה להכריע בשאלה 'מי נתן את ההוראה'. בפברואר 1955 התפטר לבון התפטר מן הממשלה, עקב תחושתו כי איבד את אמון צמרת מפא"י. דוד בן-גוריון שב לכהן כשר הבטחון וכעבור חודשים אחדים נבחר שוב לתפקיד ראש הממשלה. בשנת 1956 נבחר לבון לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות.

בשנת 1957 נעצר אברי אלעד, הממונה על חולית החבלה במצרים, ונחקר בחשד לשיתוף פעולה עם המודיעין המצרי. במהלך החקירה והמשפט נחשפו זיופים, עדויות שקר והדחות עדים שנעשו נגד לבון בפרשת 'עסק הביש'. במאי 1960 פנה לבון לבן-גוריון בדרישה לחקור את העדויות החדשות. בעקבות פניתו שבה והתעוררה הפרשה ביתר שאת והתגלגלה תוך זמן קצר ל'פרשת לבון', או 'הפרשה', אשר לא ירדה מסדר היום הציבורי במשך שנים. בספטמבר 1960 מינה הרמטכ"ל ועדת חקירה ('ועדת כהן') במטרה לבדוק את הענין. לבון פנה לבן-גוריון ודרש טיהור מלא של שמו לאור המידע החדש. בן-גוריון סירב בטענה שלא הוא שפסל את לבון ולכן אינו יכול לזכותו.

בעקבות פניתו של לבון לוועדת החוץ והבטחון של הכנסת לבירור הנושא, העידו בפניה לבון ובן גוריון. עדויותיהם של לבון ובן גוריון בוועדה הודלפו והפרשה פרצה לתודעה הציבורית לאחר תקופה ארוכה שבה נאסרה לפרסום על ידי הצנזורה. במהרה התרחב העימות בין הצדדים לנושאים נוספים בתחום המדיניות והבטחון והתנהל בממשלה, בוועדת חוץ וביטחון ובמוסדות המפלגה. במפא"י נוצרו שני מחנות: בן-גוריון ותומכיו, בעיקר מקרב צעירי מפא"י, ולבון ותומכיו, שרבים מהם נמנו עם שורות האינטלקטואלים.

ב-15 אוקטובר 1960 הוגש לבן גוריון דו"ח ועדת כהן אשר הצדיק את טענותיו של לבון בנוגע לעדויות השקר וזיופי המסמכים בענינו. בן-גוריון סירב לטהר את לבון בטענה שזהו תפקידה של ועדת חקירה משפטית. בתיווכו של לוי אשכול הושגה פשרה בין הצדדים, שלפיה משה שרת, ראש הממשלה בעת הפרשה, יפרסם הצהרה שבה הוא מטהר את לבון ממתן ההוראה. ב-24 באוקטובר פירסם שרת את ההצהרה. לבון היה מוכן להסתפק בזאת, אך ב-27 באוקטובר שב בן-גוריון והאשים את לבון באחריות ל'עסק הביש'. ב-31 אוקטובר 1960 החליטה הממשלה להקים ועדת בדיקה נוספת, 'ועדת השבעה', שכללה שבעה שרים ממפלגות שונות בראשות שר המשפטים פנחס רוזן. הוועדה קבעה חד-משמעית שלבון לא נתן את ההוראה ושהפעולות במצרים בוצעו ללא ידיעתו. בדצמבר 1960 אישרה הממשלה את מסקנות הוועדה. בן-גוריון סירב לקבל את ההחלטה וכעבור חודש התפטר מראשות הממשלה. בפברואר 1961 החליט מרכז מפא"י, בעקבות לחצו של בן-גוריון, על הדחתו של לבון מראשות ההסתדרות ומרשימת מפא"י לכנסת הבאה.

הדחתו של לבון עוררה תסיסה בקרב חברי מפא"י, והיתה אחד מהגורמים לפרישתו של בן-גוריון בשנת 1963. בשנת 1964 שב בן-גוריון ודרש מראש הממשלה החדש, לוי אשכול, למנות ועדת חקירה משפטית שתבדוק שוב את מסקנותיה של 'ועדת השבעה'. אשכול סירב, ובוועידת מפא"י בשנת 1965, תמכו רוב הצירים בעמדה זאת. בוועידה זאת הוחלט גם על הקמת 'המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל', כמסגרת משותפת של מפא"י ו'לאחדות העבודה -פועלי ציון'. המערך הוקם במטרה לחזק את מעמדם של אשכול וההנהגה הוותיקה במאבקם עם בן-גוריון ותומכיו מקרב 'צעירי מפא"י'. על רקע החלטות אלו פרש בן-גוריון ממפא"י יחד עם קבוצה מתומכיו, בהם משה דיין ושמעון פרס, והקים מפלגה חדשה, רפ"י.

בשנת 1962, בעקבות הדחתו של לבון, התארגנה בתוך מפא"י קבוצה מתומכיו, אשר כונתה 'מן היסוד'. אנשי הקבוצה קראו להתחדשות רעיונית ולחזרה אל ערכי היסוד של תנועת העבודה והוציאו לאור דו-שבועון בשם 'מן היסוד'. בשנת 1965 פרשו לבון וחברי הקבוצה ממפא"י. באוקטובר 1966 ביטלו מוסדות מפא"י את תוקפה של הדחת לבון. חברי הקבוצה לא שבו למפלגה, אך פעילותם הלכה ודעכה. חלק מהם חזרו כבודדים למפלגת העבודה, לאחר הקמתה בשנת 1968. לבון, שסבל מבעיות בריאות, לא כיהן עוד בתפקידים ציבוריים ובשנת 1976 נפטר לאחר מחלה ממושכת.

you1_VyK2tR2WloU_you2_VyK2tR2WloU_you3 
הפרשה - ועידת מפאי העשירית 1965.