יחידות נודדות ראשונות פעלו בשנים 1933-1932 בתל-אביב בעמק הירדן ובעמק יזרעאל. חברי היחידות, עברו הכשרה צבאית ואימוני כושר וביצעו פעילות התקפית במרחב: סיור, פיטרול, מארבים פשיטות ומרדפים. בהמשך התפרקו היחידות בהדרגה, מלבד היחידה התל-אביבית שפעלה בהמשך גם במאורעות 1939-1936.

כשפרצו מאורעות הדמים באפריל 1936 הגיב ארגון ה'הגנה' בתחילה בשיטות המקובלות: התבצרות בתוך הישובים והדיפת ההתקפות עליהם. כשהתברר שפעולות אלו אינן עונות על הצרכים (לדוגמא, במקרים של הצתת שדות ועקירת מטעים) הוחלט לנקוט בקו אקטיבי: לא להמתין לפורעים הערבים עד שיתקרבו לישובים היהודים, אלא לפגוע בתוקפים מחוץ לתחומי הישובים. במטרה לישם גישה זו, שכונתה 'היציאה מהגדר', הוקמה יחידה מיוחדת, 'הנודדת', באזור ירושלים ביוזמתם של יצחק שדה ואליהו כהן (בן-חור), סגן מפקד ה'הגנה' בירושלים. אנשי היחידה בפיקודו של שדה יצאו לסיורים ולמארבים מחוץ לישובים ותקפו כנופיות ערביות שניסו להתקרב לישובים. כיתות של היחידה פשטו על מעוזי הכנופיות הערביות בכפרים ופגעו בהם. במהלך פעולתם רכשו חברי הנודדת נסיון בשדאות ובלחימה.

פעילות יחידות 'הנודדת' היוו שלב מעבר של הישוב היהודי מהגנה פסיבית להגנה אקטיבית. באוקטובר 1936 פחתו התקריות ו'הנודדת' פוזרה. בשנת 1937 בעקבות התחדשות הפעילות הערבית העוינת הוקמו ברחבי הארץ פלוגות השדה (פו"ש), שהתבססו על הנסיון שנרכש בתקופת  פעילותה של 'הנודדת' ועל אנשיה.