מ- 1954 ועד מלחמת ששת הימים הוקמו בארץ כ- 30 מעברות על פי תוכניות התיישבות ממשלתיות. השתיים הראשונות שהוקמו במתקונת זו היו בית שמש ואילת. לפני כן הוקמו עיירות פיתוח בכפרים ערביים שנעזבו במלחמת העצמאות - בהן באר שבע, קריית שמונה, מגדל גד (אשקלון) ובית שאן. דרך אחרת בה הוקמו עיירות פיתוח היתה כהמשך צמיחה והרחבה של מעברות, כגון: שלומי, שדרות וקריית מלאכי.
לעיירות הפיתוח הוענקו תקציבים ממשלתיים מיוחדים, וגורמים כלכליים קיבלו עידוד להקים בהן מפעלים על מנת ליצור מקורות תעסוקה, אך רבות מהן נכנסו בכל זאת לקשיים כלכליים וחברתיים קשים. הסיבות היו בדרך כלל חסרון תעסוקה מספקת ואי יכולת לספק שירותים נאותים. רוב היושבים בעיירות הפיתוח היו עולים חדשים, בדרך כלל בני עדות המזרח. הריחוק מהמרכז והמצוקה הכלכלית שנקלעו אליה התפרשו בעיניהם כאפליה מכוונת של הממסד האשכנזי. חלק מעיירות הפיתוח הצליחו להחלץ מן הקשיים השונים ולהתקדם, אך רבות מהן עודן נאבקות בבעיות של חוסר עבודה, תשתיות חינוכיות לקויות ומצב חברתי רעוע.
במשך השנים הוחלף הכינוי 'עיירות בפיתוח' ב'ערי פיתוח', בין השאר בכדי לחזק את תדמיתם של הישובים הללו , וכן בעקבות לחצן של ההנהגות המקומיות שדרשו לשנות את היחס החברתי והפוליטי המפלה כלפי ישובים אלו.
בין הדמויות הבולטות שפעלו למען ערי הפיתוח - דוד לוי (בית שאן), משה קצב (קריית מלאכי), עמיר פרץ (שדרות) ומאיר שטרית (יבנה).