עוד לפני הקונגרס התפטר חיים וייצמן, מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, במחאה על גזרות 'הספר הלבן של פספילד' והמדיניות הבריטית האנטי-ציונית. בתגובה לכך שלח ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, איגרת אישית לוייצמן שבה הודיע כי בריטניה חוזרת להתחיבותה בהתאם להצהרת בלפור. בעקבות איגרת מקדונלד חזר בו וייצמן מהתפטרותו.
במרכז הקונגרס עמדה המחלקת בין זאב ז'בוטינסקי ואנשי התנועה הרוויזיוניסטית לבין וייצמן וראשי תנועת הפועלים בנוגע ל'מטרה הסופית' של הציוונות. הרביזיוניסטים דרשו שהקונגרס יצהיר בגלוי כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אנשי תנועת הפועלים התנגדו לכך וסברו שיש לשתף פעולה עם הבריטים ולהתקדם בהדרגה ובאופן בלתי מוצהר לקראת מטרה זו. אחרי שהוחלט בקונגרס שלא לדון בהצעת ז'בוטינסקי, הוא קרע את כרטיס הציר שלו ונטש את הקונגרס. היה זה ציון נוסף בדרך לפרישת הרביזיוניסטים מן ההסתדרות הציונית. וייצמן לא נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית ובמקומו נבחר נחום סוקלוב. הוקמה הנהלה חדשה, שאליה הצטרפו לראשונה בתפקידים בכירים נציגי תנועת הפועלים. חיים ארלוזורוב נבחר לכהן כראש המחלקה המדינית בירושלים.
י