לאחר פירסום הצהרת בלפור בנובמבר 1917 פנה חיים וייצמן לממשלה הבריטית בבקשה לשלוח לארץ ישראל ועדה אשר תקשר בין ההסתדרות הציונית העולמית והישוב היהודי לבין שלטונות הצבא הבריטי וגם תחל בפעולות שיובילו למימוש הצהרת בלפור. הממשלה הבריטית הסכימה ומשרד החוץ הבריטי ניסח יחד עם וייצמן מסמך שהסדיר את  הנושא. נקבע כי הוועדה תיקרא 'ועד הצירים לארץ ישראל', מעמדה הוגדר כנציגות של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל וכן נקבע כי תפקידה לייעץ לשלטונות הבריטים בכל השאלות הנוגעות ליהודים או ליצירת בית לאומי לעם ישראל בהתאם להצהרת בלפור.

ב-1 באפריל 1918, בעיצומה של המלחמה, הגיע ועד הצירים לארץ ישראל. הוועד מנה שמונה נציגים של התנועה הציונית מאנגליה, צרפת ואיטליה. בראש ועד הצירים עמד בתחילה חיים וייצמן, ומסוף 1919 ואילך - מנחם אוסישקין. הוועד קיבל עליו את תפקידיו של המשרד הארצישראלי והחל לשמש כנציגות הבלעדית של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל. ועד הצירים פעל בעיקר לשיקום הישוב היהודי לאחר המלחמה ועסק בעיקר בתחומי החינוך, הבריאות והסעד. בתקופת כהונתו של הוועד הורחבה פעילותה של ההסתדרות הרפואית 'הדסה' בארץ ישראל, בתי הספר של 'עזרה' ויק"א עברו לפיקוחה של ההסתדרות הציונית, הונחה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית והתחדשה בנייתו של הטכניון. השלטון הצבאי הבריטי התייחס בעוינות לוועד הצירים והיקשה על פעילותו. המחסור בכספים פגע גם הוא בעבודתו של הוועד וההשקעה בעלייה ובהתיישבות היתה מצומצמת.

מאז הגעתו לארץ ישראל שימש ועד הצירים גם כגוף המייצג את הישוב היהודי בפני שלטונות המנדט. באפריל 1920 נערכו בחירות לאספת הנבחרים, אשר היתה למוסד העליון של הישוב העברי. האספה התכנסה באוקטובר 1920 ובחרה את הוועד הלאומי,אשר היה לנציגו הרישמי של הישוב. ב-7 בנובמבר ‎1921, הקימה ההסתדרות הציונית את 'ההנהלה הציונית בארץ ישראל' אשר החליפה את ועד הצירים.