בינואר 1968 התאחדו המפלגות מפא"י, 'אחדות העבודה-פועלי ציון' ורפ"י והקימו את מפלגת העבודה הישראלית. בעקבות איחוד זה התאחדו גם 'האיחוד העולמי' (המפלגה העולמית של מפא"י) ו'הברית העולמית של אחדות העבודה-פועלי ציון' (המפלגה העולמית של 'אחדות העבודה-פועלי ציון') והקימו את תנועת העבודה הציונית העולמית.

מאז הקמתה פעלה התנועה בקרב הקהילות היהודיות בארצות העולם המערבי, כשהיא נשענת על יוצאי התנועות הסוציאליסטיות ממזרח אירופה ועל פעילים יהודים באיגודים המקצועיים, בעיקר בארצות הברית, בבריטניה ובצרפת, ועל חוגי האינטליגנציה. התנועה פועלת במסגרת הסתדרות הציונית העולמית ומשתתפת בקונגרסים הציוניים.

מטרות העסוד של התנועה הן: א) ריכוז העם היהודי במדינת ישראל בעזרת תנליך מתמשך של עליה וקליטה; ב) חיזוק הזהות הלאומית של העם היהודי בתפוצות באמצעות חנוך יהודי, קשר הדוק עם ישראל ומאבק בהתבוללות; ג) הפיכת ישראל בפועל למרכז של עם ישראל; ד) ישוב האזורים הלו מיושבים בארץ ישראל במסגרת גבולות בטוחים ומתאימים לחתירה לשלום של מדינת ישראל; ה) עיצוב החברה הישראלית כחברת עבודה חפשית, המבוססת על צדק חברתי, פרודוקטיביות, קידמה ושוויון; ו) טיפוח יחסי שלום ושיתוף פעולה עם עמי האזור.

הגוף העליון של התנועה הוא וועידה, המורכבת מכל צירי התנועה לקונגרס הציוני ומצירים נוספים, כאשר כל המפלגות הארציות החברות בתנועה מיוצגות לפחות על ידי ציר אחד. הוועידה מתכנסת בסמוך לכינוס הקונגרס הציוני העולמי ובוחרת את יושב ראש התנועה, המזכיר הכללי של התנועה, הלשכה העולמית וועדת הביקורת.

עם הקמת התנועה התמנה ליו"ר שלה יצחק קורן, שכיהן עד אז כמזכיר 'האיחוד העולמי'. אחריו כיהנו בתפקיד יגאל אלון, יחיאל לקט, אהרן ידלין, יגאל צחור ועוד.