בשנת 1922 הוקמה הסתדרות 'הפועל המזרחי' על ידי פעילים צעירים מתנועת ה'מזרחי'. האידיאולוגיה שביסודה של התארגנות זו כונתה 'תורה ועבודה' ופותחה על ידי שמואל חיים לנדוי (שח"ל), ישעיהו שפירא, ישעיהו ברנשטיין, שלמה זלמן שרגאי ואחרים. האידיאולוגיה מבוססת על הרעיונות שהונחו ביסוד ה'מזרחי', בתוספת התביעה לצדק סוציאלי ולחיים פרודוקטיביים כתנאי הכרחי לחיים בארץ-ישראל.
לפי גישת 'תורה ועבודה', במהלך תקופת גלותו של עם ישראל נתפס לימוד התורה כעיסוק רוחני ומוערך ביותר, בעוד שהמלאכה נתפסה כעיסוק גשמי ונחות, הנעשה מתוך נחיצות לקיומו הפיזי של האדם. לדעת מייסדי 'הפועל המזרחי' ההפרדה בין שני המושגים הינה מלאכותית מפני ש'תורה' ו'עבודה' הם שני מושגים המשלימים זה את זה. חיי העבודה אינם רק אמצעי לתורה, אלא ערך בפני עצמו. העבודה היא משורשי היהדות והיא מצווה מן התורה: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' (שמות כ, ט). מכוח העבודה ייבנה סדר חברתי חדש, שבו יתקיימו חיים חדשים וטהורים של עם יצרני המתקיים על עבודתו וחי חיי צדק, יושר ומוסר ללא ניצול של הזולת. הגישה מבטאת שאיפה לשוב לסדרים החברתיים העתיקים של עם ישראל, המבוססים על עבודה וצדק חברתי, כמתואר בתורה ובנביאים. הגולה היא גורם מזיק שגרם לסילוף ערכי התורה, ולכן זכותו וחובתו של הפועל הדתי להגשים בארץ-ישראל את הרעיונות הסוציאליים, שהם המימוש האמיתי של התורה: עבודת כפיים עצמית, עזרה הדדית, שיתוף ושוויון.
תנועת 'בני עקיבא', תנועת הנוער של 'הפועל המזרחי' פעלה גם היא ברוח תורה ועבודה. חברי התנועה אימצו לעצמם את הסיסמא 'קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה'. ברוח תורה ועבודה פעלה 'בני עקיבא' כתנועה מגשימה, המחנכת את חברי לחיי תורה ושמירת מצוות, ולנכונות להירתם ולתרום בכל מעשה ציוני ומשימה לאומית נדרשת.
'הפועל המזרחי' פעלה כחלק מתנועת ה'מזרחי' העולמית. עם זאת, בשנת 1925 יצרה 'הפועל המזרחי' מסגרת עולמית בשם 'הברית העולמית של תנועת תורה ועבודה', אליה היו מסונפים 'צעירי המזרחי' והתנועות החלוציות של ה'מזרחי' בארצות שונות. בשנות ה-30, שלפני מלחמת העולם השניה , התפשטה תנועת 'צעירי המזרחי - תורה ועבודה' בכל רחבי תבל, הקימה מרכזים ארציים וסניפים בארצות רבות וניהלה פעולה חינוכית ורעיונית ענפה.