הביטוי 'שארית הפליטה', שמקורו במקרא, היה לכינוי ליהודים שניצלו מגזרות ומשמד בכל דור ודור. בימי מלחמת העולם השנייה השתמשו בו לתיאור שרידי העם היהודי שיוותרו באירופה שלאחר השואה. לאחר המלחמה, שבה הושמדו כשישה מליון יהודים, כשליש מהעם היהודי, יוחד הכינוי 'שארית הפליטה' לציבור של ניצולי השואה, בעיקר ממזרח אירופה, אשר סירבו לחזור לארצות מוצאם, התקבצו ברובם במחנות עקורים, והתארגנו כגוף מגובש בעל זהות לאומית אשר דרש להגר מאירופה, ובעיקר - לעלות לארץ ישראל.

עם נצחון בנות הברית על גרמניה במאי 1945 היו באירופה כ-200,000 עקורים יהודים, שרידי מחנות כפיה, מחנות ריכוז ומחנות השמדה. אלפים מהם חזרו לארצות מוצאם או יצאו לנמלי דרום אירופה במטרה לעלות לארץ ישראל. כ-50,000 התרכזו באוסטריה ובגרמניה בשטחים שבשליטת האמריקאים והבריטים. בעקבות זרם בלתי פוסק של ניצולי שואה ופליטים יהודים, שנדדו ממזרח אירופה לאותן ארצות במסגרת 'הבריחה', גדל מספרם במהירות והגיע בשלהי 1946 לכ-250,000 איש.

באותה תקופה הגבילו המדינות שמעבר לים את ההגירה אליהן, וגם על העליה לארץ ישראל הוטלו מגבלות קשות בהתאם למדיניות 'הספר הלבן' משנת 1939. לאחר השואה סירבו שלטונות המנדט לשנות מדיניות מגבילה זאת. עקב כך הפך המאבק לפתרון בעייתה של שארית הפליטה למזוהה עם המאבק הציוני לפתיחת שערי ארץ ישראל לעליית יהודים ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. במאבק זה השתתפה שארית הפליטה באופן פעיל ונרחב, וכן גם רוב העם היהודי בעולם, ובראשו יהדות ארצות הברית. נקודות הציון חשובות במאבק הקשורות לשארית הפליטה היו: א. שליחותו של ארל הריסון, שליחו המיוחד של הנשיא טרומן, בקיץ 1945 למחנות העקורים בגרמניה שבעקבותיה התגייס טרומן למאבק לפתיחת שערי ארץ ישראל לעליה; ב. ביקורו של דוד בן גוריון במחנות בגרמניה בסוף 1945. הביקור חיזק וגיבש את שותפות המאבק הפוליטי, השפיע על שלטונות הכיבוש האמריקאיים בהכוונת זרם 'הבריחה' לאיזור הכיבוש האמריקאי, בקליטת הפליטים היהודים במחנות שם וביצירת מוקד הלחץ הפוליטי הציוני שם; ג. ביקור ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לענייני ארץ ישראל בפברואר 1946 במחנות העקורים. הוועדה שוכנעה שמרבית העקורים רוצים לעלות לארץ ישראל וכרכה במסקנותיה את בעיית שארית הפלטה עם בעיית ארץ ישראל. בעוד המאבק הפוליטי נמשך באפיקים אחרים, עסקה שארית הפליטה במחנות בארגון, בחינוך, בהכנה לעליה ובהשתתפות בהעפלה.

כשהסתיימה המלחמה נמצאו רוב העקורים בשטחי הכיבוש של הבריטים והאמריקאים בגרמניה. רובם חיו במחנות עבודה ומחנות ריכוז לשעבר בצפיפות גדולה בתנאי תזונה, תברואה ודיור קשים וסבלו מיחס משפיל ומאנטישמיות מצד שומרי המחנות והעקורים הלא יהודים. בעקבות ביקוריהם של ארל הריסון ובן גוריון במחנות בשנת 1945 שופרו תנאי המחיה של העקורים. האמריקאים לא הגבילו את כניסת הפליטים לאזורים שבשליטתם, ולכן התרכזו רוב הפליטים היהודים בשטחי הכיבוש האמריקאי. אונרר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו"ם, דאגה לצרכיהם של העקורים, אשר התקשו למצוא עבודה ולהתפרנס בכוחות עצמם. בקרב הפליטים היהודים פעלו גורמים יהודים שונים, בהם: רבנים יהודיים מהצבא האמריקאי, שהיו הראשונים שהגיעו אל הניצולים היהודים; חיילי הבריגדה היהודית, אשר סייעו בהעברת ניצולים ובורחים אל נמלי דרום אירופה, ואשר נרתמו גם לארגון פעולות חינוך וסיוע במחנות; ארגון הג'וינט, שהגדיל את תקצוב הכלכלה של הפליטים וסיפק שירותי רווחה, חינוך, סעד וכן השתתף במימון ההגירה והעלייה בשיתוף פעולה עם ארגונים ציוניים ונציגי השארית הפליטה; ארגון 'אורט' הקים רשת חינוך והכשרה מקצועית לבני נוער ומבוגרים. בקרב שארית הפלטה פעלו גם שליחי תנועות נוער ותנועות התיישבות מארץ ישראל, וכן ארגוני סיוע, חינוך והגירה יהודיים נוספים, בהם 'אוזה', היא"ס ו'בית יעקב'.

ניצולי השואה הקימו ארגונים משלהם שנועדו לייצג את שארית הפליטה. ארגונים אלה נשאו חותם ציוני מובהק. הסיבות לכך היו שמנהיגיהם באו בעיקר מקרב מנהיגי תנועות הנוער הציוניות ולוחמי המחתרות היהודיות בתקופת השואה, אשר ונהנו מיוקרה ומהשפעה רבה; הניצולים, ובהם גם אלה שלא היו בעלי עבר ציוני, מצאו בציונות את התשובה ההולמת היחידה לשאיפותיהם ולמשאלותיהם. במחנות השונים הוקמו ועדים אשר בתמיכת הג'וינט ושליחי הסוכנות נשאו באחריות לחיים במחנות, ובכלל זה הניקיון והתברואה, התרבות והחינוך, שירותי דת ועוד.

במחנות פעלו תנועות מפלגתיות שונות, חלקן ציוניות. מערכת חינוך עניפה הוקמה במחנות ביוזמת הניצולים, בעזרתם של חיילי החי"ל ושליחי הסוכנות והיישוב, ובסיוע חומרי וארגוני מצד מוסדות הסעד השונים. המערכת כללה גני ילדים, בתי ספר יסודיים, גימנסיות, מוסדות חינוך של רשת החינוך החרדית 'בית יעקב', ישיבות אחדות, ורשת חינוך מקצועי של 'אורט'. בצד מערכת החינוך הפורמלית פעלו מסגרות של חינוך משלים, שאורגנו בעיקר בידי תנועות הנוער הציוניות החלוציות ואשר נשאו אופי תנועתי-מפלגתי. בשנת 1947 הקימו הוועד המרכזי של הפליטים, הסוכנות והג'וינט רשות חינוך אוטונומית.