כינוי לחברים בתנועה הציונית שהשתייכו למרכז המפה הפוליטית במסגרת הקונגרסים הציוניים ולא השתייכו לאף אחת מן המפלגות הפוליטיות שיוצגו בהם.
מפלגה הציונית הכללית הוקמה בשנת 1931 בקרקוב, פולין, בשותפות עם 'הציונים הרדיקליים' בהנהגת יצחק גרינבוים.
עיקרי מצעה קבעו:

• עדיפות לציונות על-פני כל אינטרס מעמדי, מפלגתי, דתי או חברתי.
• טיפוח היזמה הפרטית לשם קידום ההתיישבות בארץ.
• התמקדות באינטרסים במעמד הבינוני כגורם הפעיל לקראת התיישבות בארץ.
• פיקוח לאומי (של המוסדות הציוניים) על ארגוני החלוץ והכשרות החלוצים.

בשנות השלושים התפלגה מפלגה זו לשני זרמים עיקריים:

- סיעה א', שבחרה בשם: 'התאחדות הציונים הכלליים', הונהגה על ידי חיים ויצמן והייתה קרובה לתנועת העבודה.

-סיעה ב', שנקראה 'ברית הציונים הכלליים . סיעה זו הונהגה על-ידי מנחם אוסישקין. סיעה זו התנגדה לבחירתו של חיים ויצמן לנשיאות הקונגרס הציוני ה-17. בשנת 1946 אוחדה המפלגה מחדש, אך התפלגה בשנית בשנת 1968 לשלוש תנועות ציוניות נפרדות: 'הברית העולמית של הציונים הכלליים' , שקיימה זיקה עם המפלגה הליברלית בארץ, 'הליברלים העצמאיים' שפעלו אף הם בארץ, אך בנפרד ו'הקונפדרציה העולמית של הציונים הכלליים' שפעלה בתפוצות .

בין מנהיגי התנועה העולמית הבולטים : יצחק גרינבוים, אבא הלל סילבר, נחום גולדמן, משה סנה.

בארץ יצגה מפלגת הציונים הכלליים את מעמד הביניים והיתה בעלת קוו פוליטי ימני. עם זאת , בתקופת הישוב פעלו חבריה במסגרת מוסדות היישוב ו'ההגנה' ונקטו בקוו מדיני מתון. בשאלות חברה וכלכלה תמנכה המפלגה בעידוד היזמה החפשית ובמשק קפיטליסטי והתנגדה להתארגנות במסגרת המשק ההסתדרותי.

בשנת 1961 התאחדו הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית והקימו את המפלגה הליברלית הישראלית.
בשנת 1965 הוקם 'גח"ל - (גוש חרות-ליברלים) בין המפלגה הליברלית ל'חרות' . מסגרת פוליטית זו שימשה כבסיס להקמתו של ה'ליכוד' , בשנת 1973.
עיתונם של הציונים הכלליים בארץ, 'הבוקר' החל לצאת לאור בשנת 1936 . עורכו הראשון היה יוסף הפטמן.

בין מנהיגיה הבולטים של התנועה בארץ:  ישראל רוקח,  פרץ ברנשטיין , ויוסף ספיר.