עקרון העבודה העברית הוא מערכי היסוד של תנועת העבודה הארצישראלית מאז ראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. לעקרון העבודה העברית יש היבט רעיוני והיבט מעשי. מבחינה רעיונית ביקשה תנועת העבודה לקרב את היהודי, שהתרחק מעבודת הכפיים, לעבודה היצרנית. התנועה ביקשה לבנות את הישוב החדש בארץ ישראל על יסודות פרודוקטיביים, בניגוד לדפוסים האופיניים לישוב הישן ולעיירות במזרח אירופה ולישוב הישן.

מבחינה מעשית, מאז תחילתה של ההתישבות היהודית החדשה בארץ ישראל התקשו הפועלים החלוצים למצוא מקומות עבודה. המשק הערבי היה סגור בפני העובד היהודי, מכיוון שהמעבידים הערבים הקפידו להעסיק עובדים ערבים מסיבות שונות, בהן שכר נמוך יותר ונימוקים לאומיים. גם במשק היהודי נאלצו הפועלים היהודים להיאבק על מקומות העבודה. האיכרים במושבות העליה הראשונה, הפרדסנים, קבלני הבנין והמעסיקים האחרים נטו להעדיף את הפועל הערבי, שהיה זול יותר מהפועל היהודי, צייתן, בעל יכולת פיזית ונסיון מקצועי ונטול רעיונות חברתיים מתקדמים. אפשרויות התעסוקה של הפועל היהודי היו מצומצמות ביותר, ולכן נאלצו הפועלים להלחם על הזכות לעבוד למחיתם בארץ ישראל.

בתקופת העליה השניה היתה העבודה העברית מדגלי המאבק העיקריים של החלוצים נגד האיכרים במושבות, לעיתים קרובות לצד הדרישה לשמירה עברית. בשנות ה-20 וה-30, בהנהגתה של ההסתדרות הכללית, נמשכו המאבקים הקשים, שבמסגרתם ערכו הפועלים היהודים שביתות, הציבו משמרות סביב פרדסים ומנעו את כניסתם של הפועלים הערבים. במקרים רבים הגיע המאבק לכדי התנגשויות, מעצרים ומשפטים. בשנות ה-30 החריפה בעית העבודה העברית וההסתדרות הכללית הפנתה את המאבק בעיקר נגד הפרדסנים, אשר העסיקו באותה תקופה יותר מעשרת אלפים פועלים ערבים. מאורעות 1939-1936 גרמו להפרדה בין המשק היהודי לערבי. החרם הערבי וצמצום העבודה הערבית בישובים היהודיים הפכו את העבודה בעברית לכורח והביאו לתנופה מחודשת במשק היהודי. דוגמא לכך היא הקמתו של נמל תל אביב בשנת 1936 על טהרת העבודה העברית.

לאחר הקמת המדינה, החלה התפתחות מהירה של שוק העבודה בישראל ונדמה היה שהוויכוח על העבודה העברית הפך למיותר. עם זאת מדי פעם מתחדש הדיון בנושא בהקשרים שונים, כגון הצפת שוק העבודה הישראלי בעובדי כפיים ערביים לאחר מלחמת ששת הימים, או בעובדים זרים (מהגרי עבודה) בשנים האחרונות.