לקראת הבחירות לכנסת ה-6 בשנת 1965 הקימו מפא"י ו'אחדות העבודה-פועלי ציון' מסגרת פוליטית משותפת שנקראה 'המערך לאחדות פועלי ישראל'. בינואר 1968 התאחדו מפא"י, 'אחדות העבודה-פועלי ציון' ורפ"י והקימו את מפלגת העבודה. בינואר 1969, בשנה האחרונה לכהונתה של הכנסת ה-6, הקימו מפלגת העבודה ומפ"ם מסגרת משותפת רחבה יותר שכונתה 'המערך' (או 'המערך הגדול'). עם הקמתה מנתה סיעת 'המערך' בכנסת 63 ח"כים והיתה הסיעה הגדולה ביותר בתולדות כנסת.

שתי המפלגות החברות ב'מערך' התמודדו במשותף בבחירות לכנסת, להסתדרות הכללית, לרשויות המקומיות ועוד. עם זאת, שמרה כל מפלגה על עצמאותה ועל מוסדותיה הנפרדים. ברשימות המועמדים לבחירות שוריינו מקומות לנציגי שתי המפלגות על פי יחסי הכוחות ביניהן. המפלגות שיתפו פעולה פעולה בכנסת בכל הנוגע להצבעות, חקיקה ופעילות פרלמנטרית אחרת.

'המערך' במתכונתו זו השתתף בחמש מערכות בחירות לכנסת. בהתאם ליחסי הכוחות בין המפלגות, נגזר בעיקר מעמדותיה של מפלגת העבודה, וכדי שיתקבל על דעתם של אנשי מפ"ם נעשו בו שינויים קלים בעניני חברה, חוץ וביטחון. הישגיו של 'המערך'בבחירות היו: בכנסת ה-7 (1969) - 56 מנדטים; בכנסת ה-8 (1973) - 51 מנדטים; בכנסת ה-9 (1977) - 32 מנדטים; בכנסת ה-10 (1981) - 47 מנדטים; בכנסת ה-11 (1984) - 44 מנדטים. בשתי מערכות הבחירות הראשונות עמדה גולדה מאיר בראש הרשימה ובשלוש המערכות האחרות - שמעון פרס. בבחירות לכנסות ה-7 וה-8 היה 'המערך' הסיעה הגדולה ביותר בכנסת והקים את הקואליצה. בבחירות לכנסת ה-9, בעקבות 'המהפך', איבד 'המערך' את הבכורה בכנסת ועבר לאופוזיציה. גם בכנסת ה-10 הנהיג 'המערך' את האופוזיציה.

לקראת הבחירות לכנסת ה-11 בשנת 1984 הצטרפה ל'מערך' המפלגה הליברלית העצמאית. לאחר הבחירות, החליטו ה'מערך' ו'הליכוד' לשתף פעולה ולהקים ממשלת אחדות לאומית. בעקבות ההחלטה פרשה מפ"ם מ'המערך' ואילו סיעת 'יחד' בראשותו של עזר וייצמן הצטרפה ל'מערך', ומאוחר יותר נטמעה במפלגת העבודה. בבחירות לכנסת ה-12 בשנת 1988 הרשימה של מפלגת העבודה נקראה עדיין 'המערך' והשיגה 39 מנדטים. בבחירות לכנסת ה-13 בשנת 1992 התמודדה מפלגת העבודה בשמה.