המושבות הוקמו בארץ ישאל במקביל להתעוררות הלאומית היהודית בסוף המאה ה- 19 באירופה, וכחלק מהשאיפה לשנות את הדימוי של דמות היהודי ל"יהודי חדש" - יהודי, המתפרנס מעבודת כפיו, מאדמתו ומחובר למסורת היהודית. המושבה הראשונה נוסדה בשנת 1878 על ידי מתישבים מירושלים והיא פתח תקווה, המכונה גם "אם המושבות". הניסיון הראשון לעלות על הקרקע נכשל אך ההתישבות במקום חודשה ב- 1882. באותה שנה הוקמו המושבות ראשון לציון, זכרון יעקב, וראש פינה. מאותה עת ואילך היו אנשי העליה הראשונה למעשה הרוח החיה בהקמת המושבות. בשנת 1883הוקמו יסוד המעלה ונס ציונה. שנה אחר כך הוקמה גדרה. ב- 1890 הוקמו רחובות וגדרה ובמהלך העשור, שאחר כך הוקמו גם מוצא תחתית, יבנאל וכפר תבור.

המתישבים הראשונים במושבות נתקלו בקשיים רבים. רבים מהם מתו במחלות שונות, לרוב מלריה, הגידולים החקלאיים במקרים רבים לא צלחו, האדמות לא הניבו את היבול המצופה וסיכוסכים רבים עם הפלאחים הערבים גבו מחיר חיים. כדי להתמודד עם הקשיים, פנו בסופו של דבר רוב המושבות בבקשת סיוע לברון רוטישלד, שפרש 'משטר חסות' על המושבות וסייע להן להחלץ מהקשיים הכספיים וליצור תשתית כלכלית.

בנוסף לבעלי הנחלאות והמשקים, שהיו בדרך כלל בני העליה הראשונה, היו במושבה גם בעלי מלאכה ופועלים. בעלי הנחלאות העדיפו בדרך כלל להעסיק פועלים ערבים. בהמשך, עם הגעת העליה השניה היה נושא זה, של העדפת עבודה ערבית על-פני עבודה עברית  גורם מרכזי לסכסוך בין שני גלי העליה.