בתחילת שנת 1948, בעקבות הודעתה של בריטניה על פינוי כוחותיה מארץ ישראל עד ה-1 במאי 1948, החלו המוסדות הלאומיים בהכנות להקמת מוסדותיה של המדינה היהודית העתידה לקום. ב-1 במרס 1948 קיבל הוועד הלאומי החלטה שבה נאמר כי 'הנציגות הנבחרת של התנועה הציונית - ההנהלה הארצישראלית של הסוכנות היהודית והנציגות הנבחרת של כנסת ישראל, היא הנהלת הוועד הלאומי - יהוו מועצת ממשלה זמנית של המדינה היהודית; לשתי ההנהלות יש סמכות לצרף למועצה נציגים של גופים שאינם מיוצגים בהן; המועצה הממשלתית הזמנית תקים, בהתאם להחלטת עצרת האו"ם, את כל השלטון המרכזי והמקומי'. ב-12 באפריל אישר הוועד הפועל הציוני את ההחלטה.
הנהלת הסוכנות היהודית מנתה תשעה חברים ואילו הנהלת הוועד הלאומי - 14 חברים. לאחר צירוף גופים נוספים, מנתה מועצת הממשלה הזמנית המתוכננת 37 חברים. ההרכב הסיעתי של המועצה היה: מפא"י - 10 נציגים, 'הציונים הכלליים' - 6, מפ"ם - 5, 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי' - 5, הרוויזיוניסטים - 3, 'אגודת ישראל' - 2, 'פועלי אגודת ישראל' - 1, ספרדים - 1, הקומוניסטים - 1, 'עליה חדשה' - 1, התאחדות התימנים - 1, ויצו - 1.
המועצה היתה מסורבלת מכדי שתפעל בצורה יעילה, ולכן הוחלט על הקמת גוף מבצע שיכלול 13 חברים, כשהתפקידים המרכזיים נמסרו לחברי הנהלת הסוכנות. ב-18 באפריל 1948 נערכה ישיבתו הראשונה של הגוף המבצע, ובה הוחלט לכנותו בשם 'מנהלת העם' ואת הגוף המורחב לכנות בשם 'מועצת העם'. בשל התנגדות ממשלת המנדט להקמת מוסדות המדינה לפני תום המנדט, הוחלט שלא לקרוא לגוף המורחב 'מועצת הממשלה הזמנית', כשם המונח שהוזכר בהחלטת האו"ם. מועצת העם כונתה גם 'ל"ז', כמניין חבריה.
ב-4 במאי 1948 התכנסה מועצת העם לראשונה, ובסך הכל היא פעלה עשרה ימים וקיימה ארבע ישיבות. הישיבה האחרונה התקיימה בה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), ובה הוכרז על הקמת המדינה. חברי מועצת העם הם שחתומים על מגילת העצמאות. 25 מהם חתמו בטקס הכרזת המדינה. 12 הנותרים, שלא יכלו להגיע מירושלים הנצורה, הוסיפו את חתימותיהם מאוחר יותר. בהכרזה נקבע בין השאר, כי מועצת העם תהפוך למועצת המדינה הזמנית.