בשנת 1933 הוקם הכפר השיתופי הראשון, רמות השבים, אשר שימש דגם ומורה דרך לבאים אחריו. רמות השבים הוקם על ידי עולים מגרמניה, רובם בעלי מקצועות חופשיים ואנשי המעמד הבינוני, אשר החליטו לחולל מהפך באורח חייהם ולהתפרנס מיגיע כפיהם כחקלאים לכל דבר. רובם הגיעו ארצה בגיל מבוגר יחסית, היו בעלי משפחות וחסרי כל רקע בחקלאות. בזכות חריצות ומשמעת עצמית הצליחו המתיישבים להכות שרשים ולראות ברכה בעמלם. אדמות הכפר נרכשו על ידי המתיישבים בכספם.

מייסדי רמות השבים ניסחו עקרונות מנחים שלפיהם יתקיים הכפר. החשובים שבהם:
1. קואופרציה בהספקה ובשיווק.
2. עזרה הדדית וסיוע לנזקק.
3. כל חבר רשאי לבחור ענפי ייצור לפי הבנתו וזיקתו האישית.
4. ארגון מרכזי של חיי החברה והתרבות.
עקרונות אלה התגשמו הלכה למעשה, ושימשו דוגמה לעשרות כפרים נוספים שנבנו במהלך השנים.

בשנים 1939-1933, עד פרוץ מלחמת העולם השניה, כאלף משפחות מעולי גרמניה הקימו שורה של כפרים שיתופיים ממרכז הארץ ועד הצפון: במרכז - כפר שמריהו, שדה ורבורג, בית יצחק, שער חפר, גן השומרון. ובצפון - נהריה, שבי ציון, כפר ביאליק ועוד. כל הישובים נוסדו על אדמות שנרכשו ברובן בכספי המתיישבים.

שני גורמים ציבוריים חשובים סייעו לקליטתם של העולים אלה: המדור (ולאחר מכן ענף) להתיישבות המעמד הבינוני, בראשות ד"ר לודוויג פינר, וחברת 'רסקו'. ד"ר פינר מילא תפקיד מרכזי בייסוד הישובים, בהשגת משאבים לביסוסם המשקי, בגיבושם החברתי ובהקמה ובפיתוח של המוסדות המרכזיים של תנועת 'האיחוד החקלאי'. חברת 'רסקו' עסקה בתחילה בבניית בתים לחקלאים בתנאים נוחים, ובהמשך גם בתכנון של ישובים חקלאיים. הכפרים השיתופיים התארגנו במסגרת 'האיחוד החקלאי' שהוקם בשנת 1944.

לאחר קום המדינה החל מבצע של הרחבת הישובים הקיימים לשם קליטת העליה הגדולה. בכפרים השיתופיים של עולי גרמניה האדמות נרכשו בכספי המתיישבים וגם נכסי הציבור הוקמו בחלקם מכספם. כשהוקצו, לצורך הרחבה, משבצות אדמה לאומית למתיישבים החדשים, התחלקו עמם הוותיקים שווה בשווה בכל הרכוש. מבצע ההרחבה נעשה בתנופה רבה, והקיף כמעט את כל הכפרים שבסביבתם היתה מצויה אדמת הלאום. בכפרים השיתופיים חל גם מפנה חשוב בהרכב התושבים. לאוכלוסיה ההומוגנית של עולי גרמניה, נוספו של עולים חדשים (וכן וותיקים) מארצות שונות: מאירופה, מצפון אפריקה ועוד.