בראשית המאה ה-20 הופעלו בתי הספר העבריים על ידי חברות פילנטרופיות, ועדי מושבות, פיק"א ועוד. בהעדר רשות חינוך מרכזית קבע כל אחד מגורמים האלו קו חינוכי לעצמו, לעיתים ללא זיקה לצורכי הקהילה ולאתגרים חינוכיים לאומיים. באלול תרס"ג (אוגוסט 1903), נערכה בזכרון יעקב, ביוזמת מנחם אוסישקין, אסיפה ארצית של המורים בארץ ישראל ובה נוסדה 'אגודת המורים', האיגוד המקצועי הראשון בארץ ישראל. מטרות 'אגודת המורים' היו:
א) להיטיב את מצב החינוך בארץ ישראל ולתת צביון לאומי עברי לכל בתי הספר בארץ ישראל.
ב) להחיות את השפה העברית ואת הרוח הישראלי בבתי הספר.
ג) להיטיב את מצב מורי בתי הספר בארץ ישראל.
בשנותיה הראשונות 'אגודת המורים' נאבקה להנהגת העברית כלשון ההוראה בכל בתי הספר בארץ,
והייתה מעורבת ב'מלחמת השפות'; הוציאה כתבי עת פדגוגיים, ספרי ילדים וספרי לימוד ועזר; קיימה השתלמויוית למורים ובחינות למועמדים להוראה;
נאבקה על תנאי עבודתו של המורה ושכרו. 'אגודת המורים' נוהלה על ידי 'מרכז המורים', שבראשו עמדו מבכירי המורים בארץ: דוד
ילין, יוסף עזריהו, ד"ר יוסף לוריא, ד"ר בן-ציון מוסינזון, אברהם ארנון
ועוד. בראשיתה לקחה על עצמה הסתדרות המורים אחריות לכל עניני החינוך, בעוד
שנושאים העומדים במרכז פעולתו של כל איגוד מקצועי, שכר ותנאי עבודה, נדחקו
לשוליים. בעקבות מהפך בהנהגת הסתדרות המורים בתרפ"ה (1925) החלה ההנהגה החדשה
לנקוט במדיניות תקיפה מול ההנהלה הציונית ונקטה בפעולות להעלאת מעמד המורה
מבחינה מקצועית וכלכלית. באותה שנה הוכרזה שביתה ראשונה של המורים בעניני
שכר.
בתרפ"ח הוחלף שמה של אגודת המורים' ל'הסתדרות המורים בארץ-ישראל'. לאחר קום המדינה הוחלף שוב השם ל'הסתדרות המורים בישראל'. לפני הקמת המדינה מילאה הסתדרות המורים תפקיד חשוב בקביעת מדיניות
חינוכית, בעיקר בשל העובדה שראשיה היו גם ראשי מערכת החינוך הלאומית, אך
בהדרגה התרחש מעבר מן המכוונות הלאומית למכוונות של איגוד מקצועי. תהליך זה התעצם עם
הקמת המדינה והעברת התפקיד של עיצוב המדיניות החינוכית לידי משרד החינוך
והתרבות.
בשנת 1950 הצטרפו להסתדרות המורים התאחדות הגננות ובשנת 1953 ארגון המורים הערביים. בשנת 1950 הצטרפה הסתדרות המורים להסתדרות הכללית, אך נשמרה בידיה האוטונומיה בטיפול בתנאי העבודה. בשנת 1958 פרשו מהסתדרות המורים רוב מורי התיכון והקימו
ארגון נפרד. מטרות הסתדרות המורים כיום הן:
א) ארגון כל עובדי החינוך בישראל בהסתדרות אחת.
ב) הגנה על זכויות החברים, הטבת תנאי עבודתם וקידום ענייניהם המקצועיים והכלליים.
ג) ביסוס מעמדו של המורה בחברה.
ד) העלאת רמת ההוראה והחינוך.
ה) טיפוח הנחלת הלשון והתרבות העברית בכל שדרות הציבור.
ו) קשירת קשרים עם מורים יהודיים בתפוצות ועם ארגוני מורים בעולם, והידוק הקשרים עם ציבור העובדים במדינה.
מוסדות הסתדרות המורים נבחרים בבחירות על בסיס מפלגתי. ההסתדרות מאגדת בתוכה ארגונים ארציים ומחלקות כגון: מחלקת גננות, ארגון המורים בבבית הספר היסודי, חטיבת המורים בחינוך העל-יסודי, מורי המכללות והסמינרים, המנהלים, המפקחים והמדריכים, מנהלי מחלקות החינוך, מורים לחינוך גופני, גמלאים, ותאים ארציים למורי חקלאות, מלאכה, יועצים, חינוך-מיוחד, ציור, מפת"נים, כפרי-נוער ועוד. מרכז ההסתדרות פועל בתל-אביב ולארגון 27 סניפים מקומיים ברחבי הארץ, כשבראש כל אחד מהם עומד ועד מקומי נבחר.
בשנים האחרונות נרתמה הסתדרות המורים למאבק בהפרטה, בכרסום בחוק חינוך חובה ובנסיונות לפגוע בממלכתיות החינוך. פעולות התמקצעות ההוראה נעשות באמצעות 'עמותת המורים לקידום ההוראה והחינוך', שמטפחת נושאים מקצועיים ושתומכת בפעולות מחקריות לקידום המקצוע ויוזמת פעולות העשרה ותרבות. הסתדרות המורים הקימה מוסדות שמספקים שרותים כלכליים לחבריה, כגון: בנק מסד, קרן לביטוח הדדי, קרן ההשתלמות 'אשמורת', חברה כלכלית לרווחת העובדים. בשנים האחרונות הוקמה קרן לקידום מקצועי שמבצעת פעולות קידום והעשרה בקרב צוותי החינוך, בין היתר היא פועלת לחשיפתם של עובדי ההוראה למקורות הידע והמידע החדשים בתחומי התקשוב והמולטימדיה. הסתדרות המורים גדלה והתפתחה מאז ייסודה, ממאה חברים בעת הקמתה ועד למעלה מ-110,000 אלף חברים כיום והיא ממשיכה במאבקיה על דמות המורה והמחנך.