בשנות ה-20 פעלו באירופה המרכזית והמזרחית ארגוני נוער ציוניים כלליים, כגון 'השומר הלאומי', 'השומר הטהור', 'הנוער העברי', 'הרצליה' ועוד. בשנת 1926 הוקם ארגון ציוני-כללי נוסף, 'הנוער הציוני', שמנהיגו היה יצחק שטייגר. בשנת 1932 ביזמתו של שטייגר התאחדו הארגונים הכלליים השונים באירופה לתנועה אחת, 'הסתדרות חלוצית עולמית הנוער הציוני'.

בפברואר 1930 החלו בוגרי התנועה לעלות ארץ ישראל ולהתארגן בקבוצות של חלוצים לצורך התישבות. הוקמו 'קיבוצים' אשר במשך שנים גרו במושבות הוותיקות ללא קרקע משלהם, התפרנסו מעבודה בפרדסים ובבנייה והמתינו לתורם לעלות להתישבות. בשנת 1937 הוקם בעמק זבולון הקיבוץ הראשון של התנועה, אושה. בעקבותיו הוקמו הקיבוצים: אושה, הסוללים, כפר גליקסון, ניצנים, עין השלושה ותל יצחק והמושבים: אלוני אבא, אחוזם, בית יהושע, בית נחמיה, גבעת ישעיהו, דישון, הר אודם, יד נתן, כפר שמואל, מבקיעים, מי עמי, משואה, נווה אטי"ב, ניר ישראל, פתחיה, שאר ישוב, שדה אליעזר, שדה דוד, שדה עוזיהו, שורש, תימורים, תלמי יפה.

בשנות ה-40, במסגרת הפעילות להצלת ילדים ונוער, הקימה התנועה כפרי נוער המאוגדים בארגון 'יסודות': 'אלוני יצחק' – ליד כפר גליקסון, 'נווה הדסה' – ליד תל יצחק, 'מוסינזון' – בהוד השרון ו'חוות הנוער הציוני' בירושלים. בכפרי הנוער התחנכו נערים עולים, בני עולים, יחד עם בני הארץ. בסמוך לקיבוץ תל יצחק הקימה התנועה את מכון 'משואה' - מכון ללימודי השואה. במקום פועל גם הארכיון ההיסטורי של תנועת 'הנוער הציוני' על שלוחותיה השונות.

ברי 'הנוער הציוני' נטלו חלק בפעולות החלוציות וההתיישבותיות. הם הקימו כפרי נוער, ישובים חקלאים (אושה, כפר גליקסון, תל יצחק, עין השלושה, הסוללים, מי עמי, ניצנים, נוה הדסה) והשתתפו בפעילות ה"הגנה". קיבוצי הארגון התאגדו במסגרת "החלוץ הציוני הכללי".

בשנת 1934 התפלג 'הנוער הציוני', במקביל לפילוג בציונות הכללית, לשתי תנועות נפרדות: הנוער הציוני א'' ו'הנוער הציוני ב''. הפלג הראשון נקשר ל'התאחדות הציונים הכלליים' והקים בשנת 1935 את 'העובד הציוני', סיעה שפעלה במסגרת ההסתדרות הכללית. אחרי כן המשיך הפלג הזה לפעול כשלוחה של 'העובד הציוני', המפלגה הפרוגרסיבית ול"ע. קיבוצי התנועה שהיו מאוגדים בתחילה בארגון עצמאי הצטרפו בשנת 1953 ל'אחוד הקבוצות והקיבוצים'. אנשי הפלג השני היו קשוריםו ל'ברית הציונים הכלליים', שהפסיקה להתקיים עם קום המדינה. שני הפלגים לא פעלו בארץ כתנועות נוער.

כיום פועלת 'הנוער הציוני' כתנועת נוער ציונית ב-48 קההילות במדינות הבאות: אורוגואי, אנגליה, אקוודור, ארגנטינה, בלגיה, ברזיל, הונגריה, טורקיה, ישראל, מקסיקו, פרגוואי, פרו, קנדה , קולומביה וקוסטה ריקה. כמו כן, קיימים שיתופי פעולה עם קבוצות נוער בצ"ילה, ספרד, פנמה וונצואלה.

'הנוער הציוני' הוא תנועה ציונית-חלוצית, שנולדה כתנועת נוער ציונית כללית באירופה של שנות ה-20 של המאה הקודמת וברבות השנים פיתחה תפיסת עולם ייחודית, הקימה תנועה התיישבותית עצמאית, השתרשה בקרב שכבות רבות בעולם היהודי והיום עוסקת בחינוך בלתי פורמלי ברחבי העולם ובישראל.

המטרות החינוכיות של התנועה: עיצוב בוגר המזדהה עם עמו ועם ארצו. הנחלת ערכים הומניסטים וליברליים מתקדמים. הדגשה של החינוך המודרני, המיועד לפיתוח אישיותו של החניך, יצירתיותו וכישוריו. חיזוק של המחויבות האקולוגית.

יוזמות חינוכיות בישראל ובעולם:
· מכון קונטיננטאלי להכשרת מדריכים ומנהיגים – מתקיימים שניים בשנה באמריקה הלטינית ואחד בשנה באירופה וישראל.
· תכניות ארוכות בישראל – מכון למדריכים, הכשרה בקיבוצים, תקופות התנדבות ביישובי קו העימות.
· תכניות קצרות בישראל – מחנות קיץ, טיולים "מים לים", "רפסודיה" בכינרת.
· הפעלת "מועדון ישראל" – בבתי ספר יהודיים בגולה .
· סמינר "בוגרים-מנהיגים" – מפעל חינוכי שנתי עבור מנהיגי התנועה .
· מחנות קיץ וחורף – בארצות בהן פועלת התנועה.
· "דמיון" – תכנית המחברת בין בוגרים של קהילות יהודיות שונות.
· ועידות חינוכיות – לבחינה תקופתית של דרכי הפעולה.
· "מדרשת הנוער הציוני" – מרכז חינוכי בשלבי הקמה.
· "משלחת פולין" – בהשתתפות נוער ישראלי מההתיישבות, כפרי הנוער והתנועה העולמית.
· פסטיבלים ואירועים ארציים – במרבית הקהילות בהן התנועה פועלת.

"במה": בסוף המאה ה- 20 הקימה התנועה העולמית "פורום מגשימים" – המהווה למעשה ארגון סטודנטים וצעירים הרואים את עצמם קשורים – בתפיסה ובעשייה – ל"הנוער הציוני".
"במה" פועלת ברבות מהארצות בהן קיימת פעילות חינוכית של "הנוער הציוני" ובישראל עוסקת בעיקר בשני נושאים:
· קליטה חברתית של העולים המגיעים לארץ.
· השתתפות ביוזמות החינוכיות של התנועה העולמית.
*
המזכירות העולמית: זהו מרכז העצבים של התנועה, העוסק במגוון פעילויות: הכנת חומרים חינוכיים, מיון, הכשרה ושילוח שליחים, קשר מתמיד עם ההנהגות הארציות, השליחים והגורמים המוסדיים השונים, גיוס משאבים, תמיכה ציבורית ומדינית, התווית דרך וקביעת סדרי עדיפויות.