בשנותיו הראשונות סיפק בנק הפועלים שרותים פיננסיים למפעלים ומוסדות בלבד. בשנת 1925 הוקמה ביוזמת ההסתדרות הכללית קופת המלווה הראשונה של העובדים שנועדה לספק שירותים פיננסים לחברים בודדים. המימון הראשוני של הקופות התקבל כהלוואה מבנק הפועלים. הקופות העניקו לחברי ההסתדרות הלוואות ששימשו לתשלום שכר דירה, לרכישת ריהוט ראשוני, להעלאת קרובי משפחה, להקמת משקי עזר, לרכישת כלי עבודה ועוד. ההצטרפות לקופה התבצעה באמצעות רכישת מניה. הקופות עודדו את החבר לחסוך בהן ובכך להגדיל את האשראי שלו בעת הצורך. הקופה, להבדיל מהבנקים, גילתה גמישות בערבויות שנדרשו למתן אשראי לחבריה ובכך איפשרה גם לפועל העני וחסר הרכוש לקבל אשראי.

במהלך השנים התפתחה רשת רחבה של קופות מלווה בערים ובמושבות, אשר מילאה תפקיד כלכלי חשוב בהסתדרות ובמדינה. הקופות נוהלו על בסיס קואופרטיבי בפיקוחה של 'מרכז-ברית הפיקוח של הקואופרציה האשראית'. 'מרכז', אשר הוקמה בשנת 1933, ריכזה ותיאמה את פעולותיהן של הקופות השונות ואת קשריהן עם בנק הפועלים. תוך שנים אחדות גדל ההון העצמי של הקופות, גדלו הפיקדונות ונפתחו סניפים רבים שלהן. בשנות ה-40 החלו לקום קופות תגמולים, שבהן צברו העובדים, לעיתים בהשתתפות המעביד, כספים לעת זקנה או מחלה. הקופות החזיקו את רוב כספיהן בקופות המלווה וחיזקו מאד את מעמדן.

הקופות הגיעו לשיא כוחן בשנות ה-40 המאוחרות, כשגבר זרם העליה לארץ וכשרבבות חיילים משוחררים מהצבא הבריטי שבו לארץ בתום מלחמת העולם השניה. קליטתם של החיילים המשוחררים נעזרה במידה רבה בכספי החסכונות שלהם ובתמיכה של הממשלה הבריטית בחיילים. הקופות סייעו לחיילים המשוחררים ולעולים בהקמת קואופרטיבים חדשים, בהצטרפות לקואופרטיבים קיימים, בהקמת משקי עזר, ברכישת דירות, בחידוש ציוד ועוד.

לאחר קום המדינה התרחבה הפעילות הכלכלית במדינת ישראל במידה משמעותית. קופות המלווה, הבנקים של 'האזרח הקטן', התקשו לעמוד בתחרות עם הבנקים הגדולים. בשנת 1950 התמזגה קופת מלווה תל-אביב, הגדולה שבקופות המלווה, עם בנק הפועלים. שאר קופות המלווה הלכו בעקבותיה והתמזגו בהדרגה עם הבנק. בשנת 1957, כשהסתיים תהליך זה, הקואופרציה האשראית - האגודה העצמאית-שיתופית, שהחבר מן השורה שותף בניהולה ובקביעת מדיניותה - חדלה כמעט להתקיים.