בשנים 1900-1898 החלו להתארגן בבסרביה אגודות של צעירים ציוניים, שכינו עצמם 'צעירי ציון'. בשנת 1903 נוסדה התנועה ברוסיה ואחרי כן גם בגליציה וברומניה. התנועה דגלה בהגשמת חיי עבודה בארץ ישראל ובסוציאליזם מתון והסתייגה מהמרקסיזם. חברי התנועה התאפיינו באקטיביזם ציוני, ברצון לפעילות ציונית מעשית, ולכן רבים מהם נמנו עם חלוצי העליה השניה ומייסדי 'הפועל הצעיר' בארץ ישראל. חברי התנועה היו פעילים בהקמת 'החלוץ' ורבים מהם הגיעו לארץ בתקופת עליה שלישית.

בתקופת מהפכת 1917 התרחבה התנועה ברוסיה ובפולין ומספר חבריה הגיע לארבעים אלף. 'צעירי ציון' היו התנועה הציונית היחידה שהמשיכה לפעול תחת המשטר החדש. בשנת 1920, בוועידת חרקוב, התפלגה התנועה. רוב חברי התנועה, שהיו סוציאליסטים, שינו את שמם לצ"ס (ציונים סוציאליסטים). אנשי צ"ס היו קשורים למפלגת 'אחדות העבודה' בארץ ישראל. בשנת 1925 התאחדה צ"ס עם 'הברית העולמית של פועלי ציון' והקימו את 'ברית הפועלים העברית סוצאליסטית פועלי ציון - צ"ס'. המיעוט ב'צעירי ציון' שמר על שמו המקורי והיה קשור עם 'הפועל הצעיר' בארץ ישראל. בשנת 1920 הקימו 'צעירי ציון' יחד עם 'הפועל הצעיר' מסגרת משותפת בשם 'התאחדות'.

בשנת 1930 התאחדו המפלגות הארצישראליות 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר' והקימו את מפא"י. בשנת 1931 התאחדו 'ברית הפועלים העברית סוציאליסטית פועלי ציון - צ"ס' ו'התאחדות' והקימו את 'האיחוד העולמי'.