תומכי הזרם הרעיוני הציוני שכונה 'ציונות מעשית' האמינו כי מקור בעיותיו של העם היהודי נובע מאפיו הבלתי יצרני ומכך שאין לו ארץ משלו ובעלות עצמית אדמתה. בניגוד לעמדתם של תומכי הציונות המדינית גרסו תומכי הציונות המעשית כי הבית הלאומי היהודי יוכל לקום רק בארץ ישראל. על-כן הם האמינו כי רק עליה והתישבות בארץ ישראל יוכלו לסייע בפתרון בעיותיו של העם היהודי. רק לאחר קביעת עובדות - השגת רוב, רכישת קרקעות והקמת יישובים בארץ ישראל - תוכל התנועה הציונית לבוא בדרישות מדיניות למעצמות.
שיאו של הויכוח בין הציונות המדינית לציונות המעשית היה בקונגרס ה-6 בו הועלתה 'תוכנית אוגנדה'. לאחר נפילת ההצעה ומותו של הרצל הוחלט, בעיקר בשל התערבות הפעילה של אנשי הציונות המעשית, על הקמת המשרד הארץ ישראלי ביפו כדי להגביר את רכישת הקרקעות וההתישבות בארץ ישראל.
מקורותיה הרעיוניים ותחילת פעילת זרם הציונות המעשית בהתארגנות אגודות 'חובבי ציון' במחצית השניה של המאה ה-19. מובילי הגישה היו יהודה - לייב פינסקר, בתחילת הדרך, ואחריו מנחם אוסישקין.