'כיבוש העבודה' הוא היעד המרכזי שהציבו לעצמם פועלי העליה השניה בראשית דרכם. כיבוש העבודה היה כרוך במאבק כפול: א) להכשרתו של הצעיר היהודי, שאינו רגיל לעבודה גופנית, לעבודת כפיים ובעיקר לעבודת האדמה. ב) כיבוש מקומות עבודה עבור הפועל העברי בענפי המשק השונים, כחלק מהחזון של בניית הארץ.
חלוצי העליה השניה היו ברובם צעירים, שלא נתנסו קודם לכן בעבודה פיזית, ולכן נאלצו לעבור תקופת הסתגלות לא קלה. בנוסף לקשיי העבודה הפיזית, הם נאלצו להתמודד עם התנאים הקשים: אקלים חם, תנאי עבודה ויחסי עבודה גרועים ומעליבים, חיים ללא בית וללא משפחה ועוד. החלוצים ראו עצמם כעילית של העם, אשר מכינה מקום עבודה לא רק עבור עצמם כי אם עבור העם היהודי כולו. הם האמינו שכיבוש העבודה בכל ענפי המשק יביא ליצירת מעמד של עובדים עבריים, שיהיה בסיס למבנה חברתי-כלכלי איתן לעם ישראל בארץ ישראל. המעבידים באותה תקופה, בעיקר האיכרים במושבות, העדיפו לרוב את הפועל הערבי הזול, הצייתן והמיומן, ולכן התקשו הפועלים היהודים להשיג עבודה.
בשנות ה-30 וה-40 היו התנגשויות רבות של הפועלים בהנהגת ההסתדרות הכללית עם המעסיקים הפרטיים, בעיקר עם הפרדסנים. נערכו הפגנות והוצבו משמרות סביב לפרדסים במטרה למנוע עבודתם של פועלים ערבים. פעולות אלה הסתיימו במקרים רבים במעצרם של הפעילים על ידי המשטרה הבריטית. בתקופת של מתיחות בטחונית התרחב הביקוש לעובדים יהודים במשק היהודי, ובתקופות של רגיעה - הצטמצם. בפועל נמשך המאבק לכיבוש העבודה מתקופת העליה השניה ועד להקמת המדינה.
לאורך השנים הציגו מפלגות הפועלים גישות שונות ביחס לדרכי כיבוש העבודה. הרוב בהסתדרות הכללית שאף להגיע למצב שבו בכל ענפי המשק היהודי תהיה אך ורק עבודה עברית. המיעוט, בעיקר אנשי 'השומר הצעיר' ו'פועלי ציון שמאל', דרשו שגם לעובד הערבי תהיה זכות עבודה במשק העברי. הם הציעו לפעול לארגון העובדים הערבים במטרה למנוע את העבודה הזולה.