בשנת 1891 הקים הברון מוריס הירש את חברת יק"א במטרה לסייע להגירתם של יהודים מאירופה ומאסיה ולהקים עבורם מושבות בארצות אחרות, בעיקר ביבשת אמריקה. בתחילה עסקה החברה בעיקר בהקמת מושבות חקלאיות עבור המהגרים בארגנטינה ונמנעה מפעילות בארץ ישראל. בשנת 1896, לאחר מותו של הבארון הירש, השתנתה המדיניות ויק"א החלה לתמוך במושבות בארץ-ישראל שלא היו תחת חסותו של הברון רוטשילד.

בתחילת 1900, העביר הברון רוטשילד לניהולה של יק"א את מפעל ההתיישבות שלו בארץ ישראל.  האחריות על מפעל ההתישבות הועברה לידי 'הוועדה הארצישראלית', שבראשה עמד הברון ואשר כללה שני נציגים נוספים של הברון ושלושה נציגים של יק"א. מאוחר יותר עברו לאחריותה  של הוועדה גם המושבות החדשות שהוקמו בגליל התחתון, ובשנת 1913 ניתנה לה הסמכות להקים יישובים חדשים ולרכוש אדמות נוספות. במקביל לפעילותה של הוועדה הארצישראלית המשיכה יק"א לתמוך בנפרד במושבות שנתמכו  על ידה משנת 1896, ואשר לא נכללו במפעליו של הברון.

בשנת 1919, לנוכח המציאות החדשה בארץ ישראל, החליט הברון להתנתק מיק"א ולהקים ארגון חזק ועצמאי, שיקבל על עצמו את האחריות למפעל ההתיישבות ולפעילות הכלכלית בארץ. באוקטובר 1920 הציע הבארון ליק"א להפוך את הוועדה הארצישראלית לחברה בלתי-תלויה, שתיקח על עצמה את מלוא האחריות לפיתוחה החקלאי והתעשייתי של ארץ-ישראל. יק"א הסכימה ובשנת 1924 הוקמה פיק"א (ראשי תיבות של Palestine Jewish Colonization Association) כממשיכתה של הוועדה הארצישראלית. יק"א המשיכה בפעילות מצומצמת בארץ-ישראל ובשנת 1933 הקימה יחד עם קרן העזרה שנוסדה לאחר מאורעות תרפ"ט את חברת אמיק"א.

ג'יימס דה-רוטשילד, בנו של הברון, שישב בלונדון, התמנה לנשיא פיק"א. תחתיו פעלה הנהלה בפריס שמנתה שבעה  חברים, בהם  הברון אדמונד דה-רוטשילד. המזכיר הכללי של החברה, שישב בפריס, היה מעביר את החלטותיהם של הנשיא ושל ההנהלה למשרדי החברה בארץ-ישראל. משרדי פיק"א בחיפה וביפו הוציאו לפועל את החלטות ההנהלה ודיווחו לה על המתרחש  בארץ. בשל המבנה הביורוקרטי-הריכוזי התאפיינו פעולותיה של פיק"א בסרבול ובאיטיות ועוררו בקרב רבים זעם כלפי החברה.  השפעתו של הברון רוטשילד חרגה הרבה מעבר למתחייב מתפקידו הרשמי כחבר בהנהלת פיק"א ועד ליום מותו היה הברון האישיות הדומיננטית בחברה הן בזכות תרומותיו הכספיות האישיות והן בזכות השפעתו על הנהלת החברה.

בהתאם להסכם שנחתם בין הבארון ליק"א הועברו נכסיה של הוועדה הארצישראלית לרשותה של פיק"א: קרנות, מבנים, מפעלים, זכיונות ונכסים נוספים. יק"א העבירה לניהולה (אך לא לבעלותה) של פיק"א גם את המושבות שלא היו בחסות הברון (משמר הירדן, חדרה, נס ציונה ועוד). בסך הכל הועברו לבעלותה ו/או ניהולה של פיק"א כ-350,000 דונם ו-29 יישובים בכל רחבי הארץ. המקורות הכספיים של פיק"א היו בעיקר ההון שהעמיד לרשותה הברון. על אדמות פיק"א הוקמו המושבות בנימינה, בני ברק, מגדיאל, רמתיים, הרצליה, נתניה, פרדס חנה, תל מונד ועוד. פיק"א השתתפה בהקמת הישובים משמר השלושה, גינוסר, מעין צבי, בית קשת ועוד. החברה עסקה ביבוש ביצות בכבארה בעתלית ועוד. עיקר משאביה של פיק"א הושקעו בתמיכה בחקלאות, עם זאת היא תמכה גם בהקמתם של  מפעלי כלכליים כגון: חברת החשמל, חברת האשלג, בית החרושת למלט 'נשר', הטחנות הגדולות בחיפה, בית-החרושת לתמציות בשמים בבנימינה. ביולי 1957 פורקה החברה ומרבית נכסיה הועברו לבעלות מדינת ישראל. 

מכתבו של ג'יימס דה-רוטשילד אל דוד בן-גוריון בו הוא מודיע על החלטתו להפסיק את פעילות של פיק"א.