עד סוף המאה ה-18 התגוררו ברוסיה יהודים מעטים בלבד. בשנת 1772 סופחו לרוסיה הצארית שטחי בלרוסיה, ליטא, אוקראינה המערבית וחלקים נרחבים מפולין. עם סיפוח שטחים אלו הפכו מאות אלפי היהודים שהתגוררו בהם לנתינים רוסיים. הממשלה הרוסית לא יכלה להרחיק את היהודים מהמדינה, אולם היא הטילה עליהם מגבלות רבות. בשנת 1791 נאסר על היהודים לעבור להתגורר ברוסיה 'הישנה'. האזורים שבהם הותר להם לגור נקראו 'תחום המושב', ובהם נכללו רוב שטחי פולין, כמעט כל אוקראינה וליטא. על היהודים נאסר להרשם כסוחרים בחלק מערי רוסיה. בשנת 1795 סופחו לתחום המושב חלקים מליטא. אחרי כן גורשו היהודים העירוניים מהכפרים וכתוצאה מכך נפגעה פרנסתם של יהודים רבים שהתפרנסו ממסחר בכפרים. בשנת 1843 נאסר על היהודים להתגורר במרחק של פחות מ-50 ק"מ מהגבול, וכתוצאה מכך הצטמצם תחום המושב. כעבור שנים אחדות הותר ליהודים שהיו סוחרים ממדרגה ראשונה, בעלי מלאכה מומחים, משכילים או בעלי מקצועות חופשיים לגור בערי רוסיה. עם נפילת השלטון הצארי בשנת 1917 בוטלו תקנות תחום המושב והותר ליהודים להתגורר בכל רחבי רוסיה.