Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר מושגים

חיבת ציון (חובבי ציון)

תנועה לאומית להתיישבות יהודית בארץ ישראל. ראשיתה באגודות מקומיות שנוסדו ברוסיה, ברומניה ובמדינות נוספות בשלהי המאה ה-19. קבוצות מחברי התנועה עלו לארץ ישראל והקימו בה את המושבות הראשונות. בנובמבר 1884 נערכה הוועידה הראשונה של התנועה בקטוביץ. בשנת 1919 הפסיקה לפעול בהוראת השלטון הקומוניסטי.
תאריך: 1881

חיבת ציון הוא שם כולל לעשרות אגודות ציוניות שנוסדו רובן ברומניה וברוסיה ומיעוטן במדינות נוספות בסוף המאה ה-19 ודגלו בעלייה והתיישבות בארץ ישראל. אגודות אלה הוקמו בתגובה לאנטישמיות, המכשולים שהושמו בפני האמנציפציה (שוויון זכויות פוליטיות וחברתיות) של היהודם וכחלק מן ההתעוררות הלאומית הכללית באירופה ('אביב העמים').

ברומניה נסוגו השלטונות מהבטחתם לאמנסיפציה ליהודים וקבעו בחוקת המדינה שרק נוצרים יכולים לקבל אזרחות רומנית. אכזבתם של היהודים הביאה לחיפוש אפיקים אחרים מחוץ למדינה. בשנת 1873 במועצה האזורית ניקולשט שבמחוז גאלאץ ובעיירה טקוץ', שבאותו מחוז, הוקמו האגודות הראשונות של חובבי ציון, שמטרתן הייתה הכנה לעלייה לארץ ישראל. בעקבותיהן  הוקמו אגודות דומות בישובים נוספים. עד סוף שנת 1881 הוקמו ברומניה למעלה משלושים אגודות של חובבי ציון. בינואר 1882 התכנס בפוקשאן שברומניה קונגרס בהשתתפות נציגי 32 האגודות של חובבי ציון במדינה. בקונגרס נבחר 'הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה', שמקום מושבו בגאלאץ, עיר נמל במזרח רומניה ממנה יצאו מספר הפלגות של חובבי ציון לארץ ישראל.

'הסופות בנגב', פרעות שנערכו ביהודי דרום מערב רוסיה בעידודם של השלטונות מאפריל 1881 ועד מאי 1882, השפיעו בצורה קשה על ציבור יהודי רוסיה. 'חוקי מאי' שפורסמו  במאי 1882 הצרו את צעדיהם של היהודים מבחינה כלכלית וחברתית ופגעו קשות באפשרויות הפרנסה שלהם. היהודים החלו לחפש פתרונות לבעיותיהם במקומות אחרים, ורבים מהם היגרו לארצות הברית.

באופן ספונטני ולא מכוון החלו לקום ברחבי רוסיה אגודות של יהודים אשר סברו שהפיתרון לבעית היהודים הוא שיבה לארץ ישראל. האגודות כינו עצמן בשמות שונים, שכללו ברובם את המילים 'ציון' או 'ישראל' ('אהבת ציון', 'אחוות ציון', 'שיבת ציון', 'שארית ישראל' וכו'). האגודות השונות ביקשו להפיץ את רעיון שיבת ציון בקרב היהודים, לעודד את העליה לארץ ישראל, לרכוש אדמות בארץ ישראל ולהקים בהן ישובים חקלאיים. חלק מהאגודות פתחו בפעולות מעשיות: רשמו מועמדים לעליה, אספו כספים לשם רכישת אדמות ושלחו נציגים לארץ ישראל במטרה שיבדקו את המצב שם וירכשו אדמות. יהודה לייב פינסקר, מראשי התנועה, היתווה את הבסיס הרעיוני לתנועה בחוברת בשם  'אוטואמנסיפציה', שבה קרא פינסקר ליהודים להתעורר מבחינה לאומית, לשחרר עצמם מחיי הגלות ומהרדיפות האנטישמיות  ולהקים מדינה יהודית.

בשנת 1882, החלו  רבים מחברי התנועה לעלות לארץ ישראל. עלייתם סימנה את תחילתה של תקופת העליה הראשונה. העולים הקימו מושבות, בהן ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב, ושיקמו את המושבה הנטושה פתח תקווה. בקרב העולים התבלטו חברי אגודת ביל"ו. כעבור תקופה קצרה הטילו השלטונות העות'מאניים מגבלות על העלייה וקצב העליה הואט במידה ניכרת.

פעילותן של אגודות חובבי ציון השונות לא היתה יעילה בשל חוסר התיאום ביניהן. ב-6 בנובמבר 1884 התכנסה ועידת היסוד של תנועת 'חיבת ציון' בעיר קטוביץ שבגבול רוסיה-גרמניה. בוועידת קטוביץ השתתפו 36 איש, רובם נציגי האגודות ברוסיה, ומיעוטם מרומניה, מגרמניה, מצרפת ומאנגליה. המתכנסים קיבלו מספר החלטות: להקים ועד מרכזי לכל אגודות חובבי ציון שמושבו יהיה בברלין; להקים וועד זמני באודסה שבראשו יעמוד פינסקר; להגיש עזרה למושבות בארץ ישראל ולשלוח משלחת לבדיקת מצבן וצרכיהן; לשלוח משלחת לתורכיה שתשתדל להסיר את המגבלות על העליה; להשתדל להשיג היתר מממשלת רוסיה לפעילות גלויה של אגודות חובבי ציון.

ועידת קטוביץ עוררה תקוות רבות בקרב מנהיגי 'חיבת ציון', אולם בפועל לא הצליחה התנועה לממש את רוב החלטותיה. התנועה לא הצליחה להקים סניפים במערב אירופה ומרכזה של התנועה נשאר באודסה, עם מרכז משנה בווארשה. התנועה לא הצליחה להעניק תנופה למפעל ההתישבות בארץ ישראל בשל קשיים כלכליים. יכולתה לסייע למושבות הקיימות היתה מוגבלת, ורובן עברו לחסותו של הברון רוטשילד. התעוררו חיכוכים בין האגודות בערים השונות ובין חברי התנועה הדתיים לבין החברים החילוניים והמשכילים. לא התקבל היתר מממשלת רוסיה לפעילות התנועה והיא נאלצה להמשיך לפעול במחתרת.

הוועידה השניה של התנועה נערכה בקיץ 1887 בדרוזגניק בהשתתפות נציגים מעשרות אגודות של חובבי ציון. בוועידה נעשה ניסיון לפשר בין החילוניים לדתיים בתנועה, במטרה לשמור על אחדותה. הוחלט לצרף רבנים להנהגת התנועה, לחדש את המאמצים להשגת רשיון פעולה מהממשלה הרוסית, לתמוך במושבות, להקים לשכה ביפו ולהגביר את פעילות ההסברה. 
 
בשנת 1890 אישרו השלטונות הרוסיים לתנועה לפעול בגלוי וגרמו להתעוררות בפעילות תנועה. הוקמה 'החברה לתמיכת יהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ ישראל', והמרכז שלה באודסה כונה 'הוועד האודסאי'. הוועד ריכז תרומות, רכש אדמות, בארץ ישראל ופתח סניף של חובבי ציון ביפו. גירוש היהודים ממוסקווה בשנת 1891 הגביר את העליה לארץ ישראל. מחירי הקרקעות הגבוהים ומגבלות שהטיל השלטון התורכי על ההתישבות גרמו לדעיכת גל העליה.

למרות קיומו של הארגון הכללי, המשיכו האגודות השונות באירופה לפעול כל אחת בדרכה. עם הקמתה של התנועה הציונית על ידי הרצל, הצטרפו אליה רוב האגודות. האגודה ברוסיה המשיכה לפעול לפיזורה בידי השלטון הקומוניסטי בשנת 1919.