ב-6 בנובמבר 1884 התכנסה ועידת היסוד של תנועת 'חיבת ציון' בעיר קטוביץ שבגבול רוסיה-גרמניה. מטרת הכינוס היתה לאחד וללכד את  עשרות האגודות השונות של חובבי ציון אשר פעלו באירופה לתנועה מאורגנת בראשותה של הנהגה מרכזית. בין יוזמי הועידה היו יהודה לייב פינסקר והרבנים שמואל מוהליבר ושמואל פנחס רבינוביץ.

בוועידת קטוביץ השתתפו 36 איש, רובם נציגי האגודות ברוסיה, ומיעוטם נציגי האגודות מגרמניה, רומניה, צרפת ואנגליה. פינסקר נבחר ליו"ר הוועידה והוא גם נשא את נאום הפתיחה, שבו הציג את מצבו הטרגי והבלתי נורמלי שם העם היהודי בגולה ועמד על הצורך החיוני של היהודים לשוב לעבודת האדמה. היסוד הלאומי בתפיסתו של פינסקר הוצנע, ורעיון ישוב ארץ ישראל נשא אופי פילנטרופי.  להבדיל  מהדברים שכתב בחיבורו 'אוטואמנסיפציה', דיבר פינסקר בנאומו במפורש על התישבות בארץ ישראל ולא על התישבות בארץ כלשהי. ההחלטות שהתקבלו  בוועידה היו: לכונן ועד מרכזי לכל אגודות חובבי ציון שמושבו יהיה בברלין, להקים וועד זמני באודסה שבראשו יעמוד פינסקר, להגיש עזרה למושבות בארץ ישראל ולשלוח משלחת לבדיקת מצבן וצרכיהן, לשלוח משלחת לתורכיה שתשתדל להסיר את המגבלות על העליה ולהשתדל להשיג היתר מהממשלה הרוסית לפעילות גלויה של אגודות חובבי ציון.

ועידת קטוביץ עוררה תקוות רבות בקרב מנהיגי חיבת ציון, אולם בפועל לא הצליחה התנועה לממש את רוב החלטותיה. התנועה לא הצליחה להקים סניפים במערב אירופה ומרכזה של התנועה נשאר באודסה, עם מרכז משנה בווארשה. התנועה לא הצליחה להעניק תנופה למפעל ההתישבות בארץ ישראל בשל קשיים כלכליים. יכולתה לסייע למושבות הקיימות היתה מוגבלת, ורובן עברו לחסותו של הברון רוטשילד. התעוררו חיכוכים בין האגודות בערים השונות ובין חברי התנועה החרדים לבין החברים החופשיים והמשכילים. האישור ממשלת רוסיה לפעולה חוקית של התנועה לא התקבל והיא נאלצה להמשיך לפעול במחתרת.