ב- 1949, עם חקיקת חוק חינוך חובה במדינת ישראל, הוגדרה מטרת זרם העובדים בחינוך כ"עיצוב אישיות יהודית, חלוצית, עצמאית, חדורת חזון ציוני- סוציאליסטי, המוכנה ומוכשרת להגשים בגוף ובנפש את ייעודיה של תנועת העבודה העברית". אבל למעשה תחילתו של זרם זה היא בשנת 1923 בהקמת "בית החינוך לילדי העובדים" בתל אביב. קבוצה של הורים ומורים חברי ההסתדרות הכללית יזמו את הקמתו של מוסד זה. מאוחר יותר הוסבר כי ישנם שלושה טעמים להקמת זרם כזה של חינוך: ראשית, הדרך האידיאולוגית של תנועת הפועלים בארץ, שהיתה מבוססת על עקרונות החלוציות וההגשמה העצמית; שנית, צורות החיים המיוחדות והחדשות בקיבוץ ובמושב דרשו מסגרות חינוך שיתאימו להן; שלישית, היתה כוונה להביא ברשת החינוך הזו גישה חינוכית סוציאליסטית שרווחה באירופה בין שתי המלחמות, שבה היה דגש על חינוך חברתי עמלני. גם בתי הספר האחרים של זרם העובדים, שהוקמו אחרי אותו בית חינוך בתל אביב נקראו "בתי חינוך". היה זה ביטוי למטרתם להיות יותר מסתם מוסדות להוראה, ולספק בין השאר, את אותה שאיפה חברתית-עמלנית. הכוונה הזו היתה אמורה להתממש באמצעות פעילות של "חברת הילדים", שלקחה חלק חשוב בניהול בית הספר, ובאמצעות עבודת כפיים, שנכנסה כחלק מתוכנית הלימודים. למרכיבים אלו נוספו גם ניסויים חינוכיים, שנחשבו באותה תקופה מהפכניים.

מאז הקמתו היה הפיקוח על מוסדותיו של זרם העובדים בחינוך נתון בידי מוסדות הסתדרותיים שונים. עד 1931 טיפלה בעניין זה ועדת התרבות המרכזית של ההסתדרות. ב- 1931 הוקם לתכלת זו מוסד נפרד - "ועד מוסדות החינוך", שהפך בשנת 1934 לאגודה חוקית מאושרת בשם "מרכז לחינוך", והוא שניהל את מוסדות החינוך של הההסתדרות, וביניהם גם זרם העובדים בחינוך, עד לביצוע חוק חינוך ממלכתי ב- 1953. מלבד הפעילות החינוכית של ה"מרכז לחינוך" הוא גם היה מעורב בפעילות ספרותית רחבה. בין השאר הוציא המרכז לחינוך את הירחונים "אורים" ו"אורים להורים" וסדרות של ספרים פדגוגיים וספרי לימוד בשיתוף פעולה עם הוצאות הספרים "עם עובד" ו"תרבות וחינוך".

ב- 1937 נחתם הסכם בין ההסתדרות והועד הלאומי, על פיו בוטלה העצמאות הכספית והמנהלית של זרם העובדים. הבעלות על מוסדות החינוך שלו עברה לועד הלאומי, להוציא גני ילדי, כיתות ההמשך ומוסדות החינוך התיכוניים.