הפעילות התרבותית של תנועת העבודה העברית בארץ ישראל החלה כבר בימי העליה השניה. לאחר הקמת ההסתדרות הכללית בשנת 1920 החלה פעילות זו להתמסד. מועצת ההסתדרות הראשונה בחרה בוועדת תרבות בת שבעה חברים. עם חברי הוועדה הראשונים נמנו שמואל יבנאלי, דוד זכאי, שמואל הוגו ברגמן, מיכאל אסף ויצחק דמיאל. חברי הוועדה עסקו בהנחלת הלשון העברית לעולים החדשים, בעריכת הרצאות וארגון פעולות השכלה ותרבות למבוגרים ובהוצאת ספרים וכתבי עת. הוועדה ייסדה את כתב העת 'פנקס' ותמכה בירחון החקלאי 'השדה'. ועדת התרבות עסקה גם בהקמת בתי ספר ראשונים וגנים.

בשנת 1923, על בסיס החלטת ועידת ההסתדרות השניה, הוקמה 'ועדת התרבות המרכזית'. הוועדה הופקדה על הטיפול בחינוך ילדים ונוער ועל הפצת השכלה בקרב מבוגרים. הוועדה פיתחה בקרב ציבור הפועלים, ובישוב בכלל, ענפי פעילות תרבותית, שקודם נוהלו על ידי מפלגות הפועלים וארגונים אחרים. הוועדה אירגנה שיעורים וחוגים להנחלת הלשון העברית ולידיעת הארץ, ערכה הרצאות וקורסים בנושאים מדעיים ומקצועיים, הקימה ספריות וחדרי עיון, הוציאה לאור ספרים וקבצים, ערכה סיורים וטיולים בארץ, פתחה מועדונים, יזמה ערבי תרבות, זמר ומוסיקה, ערכה תערוכות, הצגות ונשפים, ייסדה את תיאטרון 'האהל' ואת אגודת הספורט 'הפועל' ועוד.

בעשור הראשון לקיומו של 'זרם העובדים בחינוך', האחריות עליו היתה בידי 'ועדת התרבות', ולאחר מכן - בידי ממשיכתה, 'ועדת התרבות המרכזית'. בשנת 1931, בעקבות הגידול במספר המוסדות, המורים והתלמידים, הועברה האחריות ל'ועד מוסדות החינוך', שנקרא החל משנת 1934 - 'המרכז לחינוך' ('המל"ח').

'ועדת התרבות המרכזית' עברה גילגולים שונים ובשנת 1935 הורחבו תחומי פעולתה ושמה הוסב ל'מרכז לתרבות'. בתקופת מלחמת העולם השניה הוקמה מחלקה להסברה, שלאחר מלחמת העצמאות התמזגה עם 'המרכז לתרבות', שנקרא מעתה 'המרכז לתרבות ולהסברה'. בשנת 1953, עם הנהגת חוק חינוך חובה במדינת ישראל, התאחד 'המרכז לחינוך' עם 'המרכז לתרבות ולהסברה' במסגרת גוף חדש, 'המרכז לתרבות ולחינוך'.

.