ב-27 בפברואר 1902 הקימה 'אוצר התישבות היהודים' בלונדון חברה בת בשם 'אנגלו-פלסטיין קומפני' ('חברת אנגלו-פלשתינה', אפ"ק), שמטרתה 'לפתח ולטפח יוזמה עסקית בתעשייה, בנייה, חקלאות, תשתיות ועוד'. המילה 'בנק' נעדרה משם החברה ומרשימת המטרות, כנראה בשל הרצון להימנע מהדרישות המיוחדות של הרשויות הבריטיות מבנק מסחרי. 

ב-26 ביולי 1903 נפתח ביפו הסניף הראשון של הבנק בניהולו של  זלמן דוד לבונטין.  הבנק סיפק שירותים בנקאיים ברמה אירופאית לאיכרי המושבות ולסוחרי יפו, יהודים וערבים כאחד. ההסתדרות הציונית לא התערבה בניהול השוטף של הבנק והקשר שלה עם הבנק  היה באמצעות המועצה של 'אוצר התיישבות היהודים', אשר נדרשה לאשר את הדו"חות הכספיים והחלטות מסוימות של מועצת המנהלים של הבנק. בנוסף, מינתה מועצת 'אוצר התיישבות היהודים' שני 'גוברנורים' (נציגים בעלי זכויות ניהול) בעלי זכות וטו על פעולות מסוימות של הבנק, כמו מתן אשראים ללקוחות בסכומים חריגים. לבונטין קבע כי השפה המדוברת והכתובה בבנק תהיה עברית. הבנק פעל ממניעים ציוניים: מימן ורכש קרקעות, מימן בניית בתים ביישובים עירוניים וכפריים וסיפק הון חוזר לתעשייה.  עם זאת פעילותה הבנקאית של אפ"ק הייתה מבוססת על שיקולים מקצועיים ועסקיים.

הבנק פתח סניפים נוספים בירושלים (1904), בביירות (1906), בחברון (1907), בחיפה (1909) בצפת (1910), בטבריה (1913) ובעזה (1914). במטרה לסייע לאנשי המושבות הקים הבנק  אגודת 'קופות מלווה', שבה הפקידו חברי האגודה סכום חודשי קבוע ויכלו לקבל ממנה הלוואות. תחום פעילות בולט של הבנק היה רכישת קרקעות ברחבי ארץ ישראל, בהן: אדמת בית-עריף ליד לוד, שם ניטע יער הרצל והוקמה החווה החקלאית בן שמן; אדמת חולדה, עליה נוסדה חווה חקלאית; אדמת פג'ה ליד פתח תקווה שנמכרה  לאנשים פרטיים; אדמות דליקה ואום ג'וני, עליהן הוקמו דגניה א' וחוות כנרת; קרקעות נוספות ברחובות, בגדרה, בנס ציונה, בבאר יעקב, בכפר תבור ובכפר חיטים. אפ"ק שימשה כערב לקרן קיימת לישראל לשם רכישת אדמות תל אביב.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה' שהה לבונטין, שהיה נתין רוסי, באלכסנדריה שבמצרים, שם פתח סניף זמני לשירות אלפי הפליטים שגורשו מארץ ישראל.  בעזרת כספים שהגיעו מאוצר התיישבות היהודים, חברת האם בלונדון,  יכלו הפליטים  לפדות כספים, על חשבון פיקדונותיהם בסניפי הבנק בארץ. בשנת 1915 עבר ניהול הבנק בארץ ישראל לאליעזר הופיין, אזרח הולנד הנייטרלית, אשר בתקופת המלחמה עמד בראש מפעל החלוקה של הכספים והמזון שהעביר ארגון הג'וינט כסיוע ליהודי ארץ ישראל. הפעילות התבצעה בעזרת מערך הסניפים של הבנק  בארץ ישראל. בתקופת המלחמה, על רקע המחסור במזומנים, הנפיק הבנק 'שיקים רשומים' בערכים שונים של פרנקים צרפתיים. שיקים אלו שימשו כמטבע עובד לסוחר, והעידו על האימון הרב שהציבור רכש לבנק. מאחר והבנק היה רשום באנגליה, שהיתה מדינת אויב, הורו השלטונות העות'מאניים על סגירת סניפי הבנק ופירוקו, אולם הפירוק התמהמה ולא הסתיים עד תום המלחמה. הבנק המשיך לפעול מהקונסוליה הספרדית בירושלים ועם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, נפתחו סניפיו שוב לציבור. הנהלת הבנק הצליחה לשמור על נכסי הבנק, אשר לא ניזוקו בזמן המלחמה.

בתקופת המנדט הבריטי היה בנק אנגלו-פלשתינה הבנק הגדול, היציב והמכובד של היישוב היהודי בארץ ישראל. מנהליו היו שותפים להתייעצויות בנושאים כלכליים ופיננסיים, ולמעשה, היה הבנק שותף בכל הפרויקטים הכלכליים החשובים של הסוכנות היהודית, חברת החשמל, 'מקורות', מפעלי ים המלח, 'סולל בונה', וכן בהקמת מלונות ומפעלי תעשייה. בשנת 1934 הוקמה בתל-אביב, בחסות הבנק, 'לשכת החליפין' , שהיתה לימים לבורסה לניירות ערך. כאשר המוסדות הלאומיים רצו לגייס מלוות מהציבור, ניהל הבנק את גיוס הכספים מהחברות העסקיות ומהציבור הרחב.

ב-1 בינואר 1925 מונה אליעזר הופיין רשמית למנהל הכללי של הבנק. ב-1929 נסגר סניף חברון בעקבות מאורעות תרפ"ט. ב-1930 נסגר הסניף בביירות, עם התבססות השלטון הצרפתי בעיר. לקראת סוף שנת 1930 שונה שמה של חברת אפ"ק ל'בנק אנגלו-פלשתינה'. בשנות ה-30, בעקבות חתימת הסכם ההעברה, הופקדו כספים של יהודי גרמניה בחברת 'העברה' שחשבונותיה נוהלו בבנק אנגלו-פלשתינה. בשנת 1936 הקים הבנק את חברת 'אוצר מפעלי ים' אשר הנפיקה מניות ששימשו להקמת נמל תל אביב.

במלחמת העולם השנייה נהנתה התעשייה הארץ-ישראלית מפריחה גדולה בזכות כוחות הצבא הבריטי במזרח התיכון, אשר רכשו בארץ ישראל מוצרי מזון ותעשייה בהיקף גדול. בתקופה זאת הקים הבנק שני מוסדות פיננסיים מיוחדים: 'אוצר לתעשייה' (כיום 'לאומי לתעשייה'), שנועד  להזרים אשראי לטווח ארוך לתעשיינים, ו'אוצר לחקלאות' (כיום 'לאומי לחקלאות'), שנועד להזרים אשראי לבנייה כפרית ולמשקים חקלאיים פרטיים. שניהם הוקמו בשיתוף פעולה ובסיוע במימון של הסוכנות היהודית. בשנת 1945 סייע בנק אנגלו-פלשתינה במימון רכישת הצינורות לקו המים הראשון לירושלים. בשנת 1947 מונה אהרן ברט למנכ"ל הבנק, ואליעזר הופיין ליושב ראש מועצת המנהלים.

לאחר קום המדינה חתמה הממשלה הזמנית הסכם עם בנק אנגלו-פלשתינה שבעקבותיו שימש הבנק כבנק המרכזי של המדינה. במסגרת תפקידו כבנק מרכזי, דאג הבנק להדפסת השטרות הראשונים ששימשו את מדינת ישראל וגם ניהל את מלוות המדינה. מאחר ולא היה ראוי שהבנק המרכזי בישראל יהיה רשום כחברה בריטית,  הוקמה בשנת 1950 חברה ישראלית בשם 'בנק לאומי לישראל'. ב-1 במאי 1951 קיבל על עצמו בנק לאומי את כל הנכסים וההתחיבויות של בנק אנגלו-פלשתינה. בסיס פעילותו של הבנק הועבר מלונדון לישראל. הודפסה סדרת שטרות חדשה של מדינת ישראל, שנשאה את שמו של בנק לאומי. עשרות סניפיו הוותיקים של בנק אנגלו-פלשתינה היו לסניפיו של בנק לאומי. בשנת 1954 הוקם בנק ישראל ובנק לאומי חזר לפעילות בנקאית רגילה כשהוא מבסס את מעמדו כאחד הבנקים המובילים במדינה.