התנועה לאחדות העבודה הוקמה לאחר פרישתה של סיעה ב' ממפא"י בשנת 1944, בעקבות חלוקי דיעות אידיאולוגיים ובעקבות קבלת החלטה שאסרה על קיומן של סיעות במפא"י. שמה של התנועה נגזר מ'אחדות העבודה', מפלגת הפועלים שפעלה בשנים 1930-1919. התנועה הגדירה עצמה כציונית וסוציאליסטית והפגינה אהדה לברית המועצות ולמרקסיזם. מטרותיה המדיניות היו: הקמת מדינה יהודית בכל חלקי ארץ ישראל (והתנגדות לחלוקת הארץ), שמירה על זכויות המיעוט הערבי (תוך נכונות למנדט בינלאומי כהסדר ביניים), מאבק כולל נגד השלטון הבריטי (לצד התנגדות לטרור אישי ולסזון), עידוד ההעפלה והרחבת ההתיישבות. יצחק טבנקין היה מנהיגה של המפלגה והפעילות התבססה בעיקר על אנשי 'הקיבוץ המאוחד', שחבריו השתייכו ברובם לתנועה. עם ראשי המפלגה נמנו יצחק בן-אהרון, ישראל בר יהודה, ישראל גלילי ואהרון ציזלינג (נציג המפלגה בהנהלת הוועד הלאומי). בשנת 1944 השתתפה המפלגה בבחירות לוועידת הסתדרות הששית, קיבלה 17.7% מהקולות והיתה הסיעה השניה בגודלה. בבחירות לאספת הנבחרים שנערכו באותה שנה קיבלה המפלגה 9% מהקולות. בשנת 1946 התאחדה התנועה עם 'פועלי ציון שמאל' והקימה את 'התנועה לאחדות העבודה-פועלי ציון'.

---

מידע מורחב:

התנועה לאחדות העבודה