'פועלי ציון' במינסק

בשנת 1898 החלו להתארגן בערים ובעיירות ברוסיה ובפולין אגודות מקומיות שכינו עצמן 'פועלי ציון' (ביידיש: 'ארבייטער ציוניסטן'). חברי האגודות דגלו במיזוג של סוציאליזם וציונות והתנגדו למפלגת 'הבונד' האנטי-ציונית.

בשנת 1901 התכנסה במינסק ועידה של אגודות 'פועלי ציון', שראו עצמן כחלק מהתנועה הציונית וביקשו לשמור על אופיה העממי והדמוקרטי. התברר כי למרות ש'פועלי ציון' הצליח תוך שנים מעטות להקיף המונים, התנועה מפולגת וקיימים חילוקי דיעות משמעותיים בין חבריה בנוגע למוקד הפעילות (ארץ ישראל או הגולה), לאימוץ המרקסיזם ולהשתלבות במאבק המהפכני ברוסיה. בשנת 1905, בעקבות המחלוקת סביב תכנית אוגנדה, פרשו מ'פועלי ציון' 'הטריטוריאליסטים'. הם הקימו את 'מפלגת הפועלים הציונית-הסוציאליסטית (ס.ס.) ופרשו מהתנועה הציונית. בעקבות מהפכת 1905 ברוסיה פרשו מ'פועלי ציון' 'הסיימיסטים', שדגלו בהתארגנות אוטונומית-לאומית במסגרת המדינה הרוסית. בשנים 1903 ו-1906-1905 השתתפו חברי 'פועלי ציון' בארגון ההגנה העצמית ברוסיה.

בפברואר 1906 התכנסו בפולטבה 'פועלי ציון' נאמני ארץ ישראל והקימו את 'מפלגת הפועלים היהודית הסוציאל-דמוקרטית פועלי ציון'. דב-בר ברוכוב, הוגה הדעות המרכזי של המפלגה, ניסח את המצע שלה המשלב עקרונות מרקסיסטיים עם רעיון הגשמת הבית הלאומי בארץ ישראל. המצע קרא לפתרון לבעיה היהודית באמצעות ריכוז העם היהודי בארץ ישראל מכורח תהליך סטיכי, תוך קיום מלחמת מעמדות. לאחר הוועידה הוקמו סניפים רבים של המפלגה ברוסיה ומחוצה לה. הסניפים השונים אימצו את הסעיף במצע המתיחס לארץ ישראל, אך נחלקו בדיעותיהם בנוגע לגישה המרקסיטית של ברוכוב. באותן שנים החלו להתגבש מפלגות 'פועלי ציון' גם באוסטריה, באמריקה, באנגליה ובארץ ישראל. בשנת 1907, במקביל לקונגרס הציוני ה-8, נערכה בהאג ועידה עולמית של נציגי 'פועלי ציון' בארצות השונות והוקמה 'הברית העולמית של פועלי ציון', שבאמצעותה פעלה התנועה בהסתדרות הציונית.

בשנת 1905 הוקם הסניף הראשון של 'פועלי ציון' בארץ ישראל על ידי עולים מרוסיה בני העליה השניה. מנהיגיה של המפלגה בשנותיה הראשונות היו יצחק בן-צבי, ישראל שוחט ודוד בן-גוריון. באוקטובר 1906 נערך ביפו כנס היסוד של מפלגת 'פועלי ציון' הארצישראלית. המתכנסים התקשו לגבש תכנית פעולה מוסכמת, עקב חילוקי דיעות, בעיקר בין בעלי הדיעות השמאליות-מרקסיסטיות לבעלי העמדות הלאומיות. במטרה להתגבר על חילוקי הדיעות נבחרו עשרה חברים, אשר התכנסו ברמלה, וניסחו את מצע המפלגה, הידוע בכינויו 'מצע רמלה' (או 'פלטפורמת רמלה'). מצע 'פועלי ציון' התבסס על המצע של התנועה העולמית וקרא להקמת מדינה עברית המבוססת על יסודות סוציאליסטיים בדרך של מלחמת מעמדות.

בתחילת דרכם פעלו 'פועלי ציון' בארץ ישראל כשלוחה של התנועה העולמית. בהמשך אימצוו עמדות עצמאיות יותר, שהותאמו למציאות המקומית. השינויים העיקריים שהתרחשו במדיניות המפלגה בארץ היו: העתקת הדגש הרעיוני ממלחמת המעמדות למאבק על עבודה עברית; מעבר מתמיכה בשימוש בשפת היידיש למאבק על השפה העברית; מעבר משלילת התיישבות הפועלים למאבק על הקמתה של התיישבות עובדת. 'פועלי ציון' בארץ ישראל השתדלו להשפיע על המפלגה העולמית להקדיש מקום מרכזי יותר לעבודה החלוצית בארץ ישראל, וניסו להשתלב במערכת הפוליטית של האימפריה העות'מאנית. 'פועלי ציון' בארץ ישראל היו ממייסדי הארגונים 'בר גיורא' ו'השומר', נאבקו לכיבוש העבודה העברית, ארגנו איגודים מקצועיים ושביתות, והשתלבו בהנהגת ציבור הפועלים בארץ. 'פועלי ציון' הקימו מסגרות של עזרה הדדית עבור הפועלים, בהן: ועדים לסיוע במציאת עבודה, מטבחי פועלים, קופות סיוע לנצרכים. המפלגה סיפקה גם שירותי תרבות כגון ספריות ובתי עם. בשנת 1910 ייסדה המפלגה את בטאונה העברי, 'האחדות'.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה נחלשה פעילותה של המפלגה בארץ ישראל ומנהיגיה הוגלו מהארץ. בשנת 1919, לאחר המלחמה, התאחדו חברי המפלגה בארץ, עם קבוצת 'הבלתי מפלגתיים' והקימו את 'אחדות העבודה'. האיחוד הביא לטישטוש האידיאולוגיה המרקסיסטית של 'פועלי ציון', ואיפשר לה להרחיב את שורותיה ולמלא תפקיד מרכזי יותר בחיי הישוב. מנהיגיה הבולטים של התנועה היו: דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, יצחק טבנקין, ברל לוקר ושלמה קפלנסקי. הפלג השמאלי של 'פועלי ציון', לא הצטרף ל'אחדות העבודה' והקים את 'מפלגת פועלים סוציאליסטית' (מפ"ס), שהיוותה בסיס למפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל.

בשנת 1920, בוועידה החמישית של 'הברית העולמית של פועלי ציון' בווינה, התעוררה מחלוקת בנושא ההצטרפות לאינטרנציונל הקומוניסטי (הקומינטרן), היחס לסוציאליזם בברית המועצות והקשר עם ההסתדרות הציונית. המחלוקת גרמה לפילוג התנועה לשני פלגים: ימני ושמאלי.

בפלג הימני נכללו המפלגות באנגליה, צרפת, בארצות הברית, בארגנטינה ואנשי 'אחדות העבודה' בישראל. פלג זה היה חבר באינטרנציונל הסוציאליסטי, תמך בהשתייכות לתנועה הציונית ובהשתתפות בקונגרסים הציוניים ושאף לפעול לבניין ארץ ישראל על בסיס יסודות קואופרטיביים, עבודה עברית וצמיחה של מעמד פועלים. בשנת 1925 התאחדה 'הברית העולמית של פועלי ציון - ימין' עם 'הברית העולמית הציונית סוציאליסטית - צעירי ציון (צ"ס)'. בשנת 1930, התאחדו המפלגות 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר' והקימו את מפא"י. בשנת 1932 התאחדו 'הברית העולמית של פועלי ציון' (שכללה את צ"ס) ו'התאחדות' (המסגרת העולמית של 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון') והקימו את 'האיחוד העולמי'.

הפלג שמאלי, שנקרא מעתה 'פועלי ציון שמאל', שלל כל קשר עם ההסתדרות הציונית ודגל אך ורק במלחמת מעמדות ובהגירה סטיכית לארץ ישראל. לפלג זה, בהנהגתם של נחום ניר ויעקב זרובבל, השתייכו רוב המפלגות ברוסיה, פולין ואוסטריה. 'פועלי ציון שמאל' רצו להצטרף לקומינטרן, אולם הם נדרשו לוותר על הארגון העולמי שלהם, להצטרף למפלגות הקומוניסטיות הארציות ולוותר על תוכניותיהם הקשורות לארץ ישראל. המפלגה לא קיבלה את הדרישות וויתרה על ההצטרפות לקומינטרן, אך המשיכה לראות עצמה כחלק מהתנועה הקומוניסטית העולמית. בשנת 1937 החלה התנועה להשתתף בקונגרס הציוני, אך כוחה שם היה מועט.

בשנת 1923 הוקם הסניף הישראלי של 'פועלי ציון שמאל'. בשנת 1944 השתתפה המפלגה בבחירות לאסיפת הנבחרים במסגרת 'חזית השמאל' יחד עם 'השומר הצעיר' ו'הליגה הסוציאליסטית'.בשנת 1946 התאחדה המפלגה עם 'התנועה לאחדות העבודה', והוקמה מפלגת 'אחדות העבודה-פועלי ציון'. בשנת 1948 הקימה מפלגה זאת יחד עם 'השומר הצעיר' את מפ"ם. בשנת 1954 עם פילוג מפ"ם, בשנת 1954 נותרו חלק מן החברים במפ"ם, בעוד האחרים הצטרפו ל'אחדות העבודה-פועלי ציון'.

בשנת 1965 הקימו 'אחדות העבודה-פועלי ציון' ומפא"י את המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל ובמסגרת זו השתתפו בבחירות לכנסת ולהסתדרות. בשנת 1968 התמזגו שתי המפלגות והקימו את מפלגת העבודה. כעבור כשנה הקימו מפלגת העבודה ומפ"ם את המערך ובכך התאחדו שוב הפלגים השונים של 'פועלי ציון'.