בשנים 1931-1929 התאושש הישוב ממשבר העליה הרביעית, מצב התעסוקה השתפר והעליה התחדשה בקצב איטי של 5,000-4,000 איש לשנה. העולים נקלטו ברובם בערים, בעבודות הבניין והחרושת ומיעוטם במושבות המטעים. בשנת 1931 החל קצב העליה להתגבר והחלה 'העליה החמישית', אשר נמשכה עד לתחילתה של מלחמת העולם השניה בשנת 1939. העליה החמישית היתה הגדולה בעליות שלפני קום המדינה והיתה לה תרומה משמעותית להתעצמותו הכלכלית והארגונית של הישוב. בתקופה זו הגיעו לארץ כרבע מליון עולים, האוכלוסיה היהודית גדלה מ-175,000 נפש ל-475,000 נפש ומשקלה באוכלוסיה הכללית עלה מ-18% ל-31%.

העליה החמישית הושפעה בעיקר מההחמרה במצבם של יהודי אירופה. בפולין ובארצות נוספות במזרח אירופה הורע מצבם הכלכלי והמדיני של היהודים בשל המדיניות האנטישמית. בגרמניה, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, נפגעו זכויות האזרח של היהודים והם נדחקו מחיי הכלכלה והחברה. שעריהן של מרבית מדינות העולם נסגרו בפני המהגרים היהודים, ועקב כך הפכה ארץ ישראל ליעד הגירה מרכזי עבורם.

העליה החמישית החלה כעלייה חלוצית במימדים צנועים, התגברה בעקבות עליית הנאצים לשלטון והפכה לעליה המונית בשנים 1935-1934. בשנת 1935 הגיעה העליה החמישית לשיאה  - 60,000 עולים בשנה אחת. לאחר פרוץ 'המרד הערבי' באפריל 1936, נמשכה העליה, אך בקצב איטי יותר. בתקופת הגיאות, בשנים 1935-1931, הגיעו לארץ כ-160,000 עולים באופן חוקי. בתקופת השפל, בשנים 1939-1936, הגיעו לארץ כ-70,000 עולים. עולים נוספים הגיעו לארץ במסגרת העליה הבלתי חוקית (ההעפלה).

רוב העולים בעליה החמישית הגיעו ממזרח אירופה: כמחציתם מפולין, כ-20% מגרמניה, כ-5% מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה, 5.5% מרומניה, 4% מתימן והשאר מיוון, ליטא וארצות נוספות. הרכב העליה היה מגוון: מעמד בינוני, פועלים ובוגרי הכשרה חלוצית. מעל מחצית העולים היו נשואים ובעלי משפחות. כשלושה רבעים מהעולים פנו לערים. כמחצית העולים נקלטו בתל-אביב, אשר הפכה לעיר הגדולה בארץ ושינתה את פניה. גם ירושלים וחיפה התפתחו בקצב מהיר. בחיפה היו היהודים לרוב, ובשנת 1933 נפתח  נמל חיפה. חלק מהעולים הקימו  יישובים של המעמד הבינוני, כגון נהריה, השאר השתלבו ביישובים הכפריים הוותיקים או פנו להתיישבות החקלאית החדשה. כמאה יישובים חקלאיים חדשים הוקמו בתקופה זאת ברחבי הארץ, רובם קיבוצים ומושבי עובדים.

בקרב עולי העליה החמישית התבלטו העולים ממרכז אירופה - מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. למרות שהיוו כרבע בלבד מכלל העולים, השפעתם על אופיה של העליה החמישית היתה רבה. עולים אלה הביאו עימם הון פרטי רב (חלקו במסגרת 'הסכם ההעברה), שהושקע בפיתוחה של הארץ. רבים מהעולים היו אקדמאים, בעלי מקצועות חפשיים, תעשיינים ואנשי מנהל. הידע והמיומנות שלהם תרמו להתפתחות תחומי המסחר, הבנקאות,  התעשייה, הביטוח והניהול הציבורי. העולים גילו חריצות ונכונות לעסוק בכל עבודה שתינתן להם והיו ביניהם גם חלוצים רבים, בוגרי תנועות הנוער החלוציות, אשר הקימו ישובים חקלאיים בכל אזורי הארץ. עולים אלה תרמו לכל תחומי העשייה התרבותית (ספרות, תיאטרון, מוסיקה, אמנות פלסטית ועיתונות), יזמו מפעלי תרבות, כגון התזמורת הפילהרמונית, השתלבו באוניברסיטאות ותרמו לקידומן. במסגרת מפעל  'עלית הנוער' עלו לארץ עד לפרוץ מלחמת העולם השניה כ-5,000 בני נוער מגרמניה, אשר נקלטו ברובם בהתישבות העובדת.

העליה החמישית הזרימה לארץ הון פרטי רב שהופנה לעיור מואץ ולפיתוח ענפי הבנייה, התעשייה, החרושת והחקלאות. ענף הבנייה גדל  בתקופה זאת בכ-458%, התוצר התעשייתי גדל בכ-158% והתוצר החקלאי בכ-115%. מספר מפעלי התעשייה, שעמד על 624 בשנת 1930, גדל ל-1556 בשנת 1937. היקף התעסוקה שולש. בעקבות התעשייה התחזקו ענפי שירותים, כגון הובלה ושירותים פיננסיים. הצמיחה הכלכלית המהירה (ה'פרוספרטי') הגדילה את אי השיוויון הכלכלי ביישוב והעלתה את כוחם של בני מעמד הביניים. חוסר השוויון והקיטוב המעמדי הביאו להחרפה ביחסי העבודה במשק ולשביתות רבות בענפי התעשייה, המלאכה וההובלה.

משנת 1936 ואילך החלה תקופת השפל בעליה החמישית. מאורעות 1939-1936 ('המרד הערבי'), הגבלות הממשל הבריטי על העליה לארץ וקשיים בהעברת כספים מגרמניה ומאירופה גרמו לצימצום בזרימה של עולים והון לארץ. ענף הבנייה נפגע ראשון, ובעקבותיו שאר ענפי המשק. המשבר הכלכלי גרם לאבטלה גבוהה ולפגיעה קשה בציבור העובדים השכירים. במקביל, גרם 'המרד הערבי' להאצה  בהתפתחותו של המשק היהודי ולהפרדתו מהמשק הערבי בארץ. בהתישבות היהודית התפתח המשק המעורב במטרה לספק את צרכי המשק היהודי. שביתת הפועלים הערבים וסגירת נמל יפו הובילו להקמת נמל תל-אביב. הירידה מן הארץ היתה מעטה,  למרות המשבר, מכיוון שרוב יעדי ההגירה האחרים נסגרו בפני יהודים. העליה נמשכה ובשנים אלו עלו לארץ באופן חוקי כ-70,000 עולים, אליהם נוספו  כ-11,000 מעפילים. היישוב היהודי בארץ ישראל היה ליישות לאומית שיש להתחשב בה, עובדה שזכתה להכרה במסקנות  ועדת פיל משנת 1937. העליה החמישית תרמה לחיזוק חוסנו של היישוב היהודי בארץ והשפיעה גם על יכולת עמידתו  בעימות היהודי-ערבי בשנים 1939-1936.

בתקופת עליה חמישית המשיכה ההסתדרות הכללית להתחזק והיתה לגוף הציבורי  הגדול, החזק והמאורגן ביישוב. באמצע שנות ה-30 היו מאורגנים בשורותיה כשלושה רבעים מכלל העובדים. ההסתדרות ניהלה פעילות מקצועית ומקיפה לטובת חבריה, ולמרות הקשיים שאיתם נאלצה להתמודד, הצליחה לשפר את תנאי עבודתם ושכרם. משק העובדים המשיך להתפתח בשנים הללו ומפעליה של חברת העובדים  - 'סולל בונה', בנק הפועלים, 'המשביר המרכזי', 'תנובה' ועוד - המשיכו להתחזק ולהתפתח. ההסתדרות פעלה בתחום השיכון והקימה שכונות עובדים, וקריות פועלים עבור חבריה. גם פעילותו החינוכית של 'זרם העובדים בחינוך' התחזקה  ובתי חינוך שהשתייכו אליו הוקמו ברחבי הארץ.

במקביל להתפתחות העירונית הגדולה, התקדמו גם ההתישבות החקלאית ורכישת הקרקעות, אך בקצב איטי יותר. התפתחות החקלאות  נבעה מהתרחבות שטח המטעים, גילוי מקורות מים חדשים והגידול בביקוש לתוצרת החקלאית, תרמו להמשך התיישבות זו.  המוסדות המיישבים סבלו ממחסור במשאבים ולכן ישובים חדשים הוקמו בקצב איטי, לעיתים במימון חלקי של המתיישבים. בהתיישבות החקלאית השתתפו  גם עולים  גרמניה, שלא עסקו קודם לכן בחקלאות, אולם ביקשו להכות שורשים בארץ החדשה ולשנות את אורח חייהם.

מפעלי ההתיישבות החשובים בתקופת העליה החמישית היו: ההתיישבות בעמק חפר, 'התיישבות האלף' והתישבות 'חומה ומגדל'. בשנים 1939-1932 גדל מספר הקיבוצים והמושבים מ-37 ל-134, וכן נוצרה צורת התישבות חדשה, המושב השיתופי. לתנועת העבודה היה מקום מרכזי בקידומה של ההתישבות החדשה, שהיתה מכוונת ומתוכננת ונועדה למלא תפקיד ביטחוני ולאומי באסטרטגיה הציונית. מרביתם של הישובים שעלו לקרקע במסגרת זו השתייכו או קיימו זיקה קרובה לתנועת העבודה.

כרבע מהעולים מגרמניה בשנות ה-30 פנו להתישבות החקלאית. כמחצית הצטרפו להתישבות העובדת - מרביתם לקיבוצים ומיעוטם למושבים - והשאר נקלטו במסגרות חקלאיות פרטיות או הקימו כפרים של המעמד הבינוני. 12 הישובים החדשים שהקימו עולי גרמניה הציגו דגם התיישבותי חדש, הכפר השיתופי, שהיה מעין שלב ביניים בין המושבה לבין מושב העובדים. בישובים אלו נחשב כל אחד מן המשקים ליחידה פרטית, אך התקיים שיתוף בין המשקים במכירת התוצרת ובאספקת חומרי הגלם.

תקופת העליה החמישית התאפיינה בהדרדרות היחסים בין  היהודים לערבים. בתגובה ל'מרד הערבי' התבצעה הערכות ביטחונית מואצת של הישוב. פעולות ה'הגנה' הורחבו והוקמו כוחות התקפיים ניידים ('הנודדת' ופלוגות השדה). בעקבות דרישת הישוב היהודי להסדרת ההגנה על הישובים היהודיים, הקימה ממשלת המנדט את 'משטרת הישובים העבריים' שמנתה בשנת 1939 כ-15,000 נוטרים. בנסיון למצוא פתרון לבעית ארץ ישראל הקימו הבריטים את ועדת פיל, אשר המליצה על חלוקת הארץ לשתי מדינות (יהודית וערבית). בשל התנגות הערבים גנזו הבריטים את המלצות הוועדה ופתחו בצעדים שנועדו לצמצם את העליה וההתישבות היהודית. במאי 1939 פירסמה ממשלת בריטניה 'ספר לבן', שבו היא נסוגה מרעיון הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל והתכחשה להצהרת בלפור. 'הספר הלבן' גרם לפגיעה קשה ביחסים שבין הישוב היהודי לבריטניה וסימן את תחילתה של תקופת המאבק בבריטים.