Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר מושגים

עליה רביעית

התקופה שבין השנים 1928-1924 שבה הגיעו לארץ ישראל כ-70,000 עולים, רובם ממזרח אירופה. הסיבות העיקריות לעליה היו החמרה במצבם הכלכלי של יהודי פולין וסגירת שערי ארצות הברית להגירה ממזרח אירופה. בקרב העולים בלטו בני המעמד הבינוני אשר תרמו להתפתחות המגזר העירוני, התעשיה והמסחר. מיעוטם של העולים פנו להתישבות חקלאית:. בני המעמד הבינוני הקימו מושבות חקלאיות ופיתחו את ענף הפרדסנות, הפועלים הקימו ישובים חקלאיים שיתופיים.

תאריך: 1924

במחצית השניה של 1924, לאחר תקופה של קיפאון בעליה ומשבר כלכלי בארץ ישראל, החל גל עליה חדש, המכונה 'העליה הרביעית'. במסגרת העליה הרביעית, במהלך השנים 1928-1924, עלו לארץ ישראל כ-70,000 נפש (וירדו כ-20,000). היתה זו העליה ההמונית הראשונה בתולדות הישוב, והעליה הגדולה האחרונה מברית המועצות לפני סגירת שעריה. ערב העליה הרביעית מנה הישוב היהודי כ-95,000 נפש ובתוך שנתיים גדלה האוכלוסיה היהודית בכשני שלישים. משקלם של היהודם מכלל תושבי הארץ עלה מכ-13% לכ-18%. העליה הרביעית החלה כתקופה של גיאות כלכלית (בשנים 1925-1924) והסתיימה בשפל כלכלי ובמשבר חברתי קשה (בשנים 1928-1926).

הגורמים העיקריים שהשפיעו על העליה היו: רפורמות כלכליות שהנהיג שר האוצר הפולני ולדיסלב גראבסקי שפגעו ביהודים מבני מעמד הביניים; ניתוק הקשרים עם השוק הרוסי שסיפק פרנסה ליהודי מזרח פולין; חוקי הגירה מחמירים שנחקקו בארצות הברית והפכו את ארץ ישראל ליעד הגירה עיקרי.

רוב העולים בעליה הרביעית הגיעו ממזרח אירופה: כמחציתם מפולין, כ-20% מברית המועצות, כ-5% מליטא, כ-5% מרומניה, והשאר מעיראק, תימן ועוד. העולים נחלקו לשלושה סוגים: כשליש מהם הוגדרו כ'בעלי ההון' (אנשי המעמד הבינוני -  אנשי תעשיה זעירה, סוחרים, בעלי מלאכה ומתווכים), יותר משליש כ'פועלים' והשאר היו קרובי משפחה, תלמידים ונספחים. מספרם של הפועלים בעליה הרביעית היה גדול ממספרם בעליה השלישית 'החלוצית', אך משקלם  היחסי מכלל העולים היה קטן יותר, ולכן נתפשה העליה הרביעית כעליה 'בורגנית' של משפחות מן המעמד הבינוני.
 
תקופת העליה הרביעית התאפיינה בתחילתה בפעילות כלכלית מואצת בזכות ההון הפרטי שהגיע לארץ עם העולים בשנים 1925-1924 ואשר הביא להתאוששות הישוב ולפריחה כלכלית. עיקר ההשקעות הופנו לבנייה ולתעשייה, וכן התפתחו ענפי המסחר והשירותים. רוב העולים השתקעו בערים והביאו לעלית חשיבותו של המגזר העירוני. תל-אביב קלטה יותר משליש מהעולים ואוכלוסיתה מנתה כ-40,000 נפש. שטחה של העיר גדל ונוספו לה שכונות ורחובות חדשים. מוסדות וארגונים קבעו בעיר את מרכזיהם והתנהלה בה פעילות תרבותית ערה. העולים הקימו בתי מלאכה, חנויות, מסעדות וקיוסקים והביאו לשינוי בדמותה של העיר. בחיפה הוקמה שכונת נווה שאנן ובמפרץ חיפה התפתח אזור תעשיה עם מפעלים מודרניים. בירושלים נבנו שכונת רחביה והמרכז המסחרי ונפתחה האוניברסיטה העברית. בעמק יזרעאל הוקמה עפולה שנועדה לשמש כבירת העמק. בשנות הגיאות התפתח ענף הבנייה בערים וכן תעשיות ועיסוקים הנלווים אליו. הגיאות גרמה לעליה משמעותית במחירי הקרקעות בערים ולתופעות שליליות, כגון ספסרות.

כ-17% מהעולים פנו להתישבות כפרית, פרטית ולאומית. בשנים 1926-1924 הוקמו בעזרת הון פרטי מושבות של בני המעמד הבינוני, בעיקר באזור השרון, בהן: בני-ברק, מגדיאל, הרצליה, רמתיים, נחלת גנים, כפר גנים, גת-רימון, קריית שאול ונחלת יצחק. במושבות אלה התפתח ענף ההדרים שסיפק עבודה לאלפי פועלים. גם היהדות הדתית הקימה ישובים כגון כפר חיטים, כפר גדעון, בני ברק וכפר חסידים.

המוסדות הלאומיים העדיפו לרכוש קרקעות באזורים מרוחקים, כגון עמק יזרעאל, מפרץ חיפה ועמק זבולון, הן בשל מחירן הזול והן משיקולים לאומיים. ההתישבות העובדת (שהוקמה על קרקע הלאום ובאמצעות הון לאומי) המשיכה להתפתח, אך בקצב איטי יותר. בתקופת העליה הרביעית הוקמו ישובים חקלאיים שיתופיים (כפר יהושע, בית זרע, עין שמר, גבת, גבעת ברנר, גבעת השלושה ועוד), הוקמו מפעלים כלכליים עצמאיים ('ניר שיתופי', 'תנובה', ועוד) והתגבש  מושג 'הקיבוץ' (על בסיס 'הקבוצה הגדולה' מתקופת העליה השלישית). יסודותיו של הקיבוץ הם: קרקע לאומית, עבודה עצמית, שוויון, שיתוף, אחריות הדדי, משק מעורב, חינוך משותף. הוקמו ארגונים ארציים של ההתיישבות השיתופית: 'חבר הקבוצות והקיבוצים (1925), 'הקיבוץ המאוחד', על בסיס 'קיבוץ עין חרוד' (1927), ו'הקיבוץ הארצי' של תנועת 'השומר הצעיר' (1927). ארגונים אלו סייעו רבות לתנופת ההתישבות בשנים הבאות והפכו את ההתיישבות השיתופית לכלי ביצועי ראשון במעלה של המדיניות הלאומית והביטחונית של התנועה הציונית בארץ.

בתקופת עליה רביעית היתה הסתדרות העובדים הכללית לארגון הציבורי הגדול והמאורגן ביותר בישוב והשפעתה ניכרה בתחומים רבים. ההסתדרות ראתה עצמה כבעלת אחריות נרחבת, לא רק כלפי חבריה אלא כגם כלפי כלל הישוב היהודי בארץ והציבור היהודי ציוני בעולם. ההסתדרות הקימה ופיתחה שורה ארוכה של מוסדות ומפעלים שפעלו בתחומים רבים: כלכלה, התישבות, בטחון, חינוך, שיכון, תרבות, עזרה הדדית ועוד. מלבד פעילותה כאיגוד מקצועי של חלק גדול מציבור הפועלים, היתה ההסתדרות למעסיק  מרכזי באמצעות חברת 'סולל בונה' שהכשירה והעסיקה אלפי פועלים בענפי הבניה השונים. בתקופת המשבר והאבטלה סייעה ההסתדרות לציבור חבריה וארגנה פעולות של עזרה הדדית.

בתחילת 1926, בעקבות צמצום בזרימת ההון היהודי לארץ  והירידה במספר העולים בעלי האמצעים, התקשה המשק היהודי לקלוט את המוני העולים והחל משבר כלכלי חמור. תנופת הבניה נבלמה, וכתוצאה מכך ענף הבניה ויתר הענפים והעסקים הקשורים בו נקלעו למשבר. אנשי עסקים וחברות, בהן 'סולל בונה', פשטו רגל. אנשים רבים איבדו את הונם ואת מקומות עבודתם. האבטלה גברה, בעיקר בתל אביב, ועולים רבים ירדו מהארץ. ממשלת המנדט לא התערבה במשבר וההסתדרות הציונית התקשתה לסייע בשל תקציביה המצומצמים.
 
בתחילת 1928 החל להסתמן שיפור במצב הכלכלי. עובדים רבים נקלטו בעבודות ציבוריות ממשלתיות, בעבודות בניה ופיתוח (כגון תחנת הכח בנהריים) ובפרדסי המושבות. היקף האבטלה הצטמצם, וב-1929 התחדשה העלייה לארץ.


מידע מורחב:

הפרק 'עליה שלישית ורביעית' במדור היסטוריה