ב-19 באפריל 1920 התכנסה בסן רמו באיטליה ועידה בינלאומית אשר דנה בחלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המדינות האירופאיות המנצחות במלחמת העולם הראשונה. הוועידה אישרה מחדש את הסכם סייקס-פיקו אשר נחתם בין צרפת ובריטניה ב-16 במאי 1916 ואשר חילק ביניהן את שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון. ב-24 באפריל 1920 החליטה הוועידה על מסירת השלטון על ארץ ישראל במנדט לבריטניה. המנדט כלל את עבר הירדן המזרחי, שהופרד בשנת 1922 מארץ ישראל והיה לאמירות עבר הירדן. במסגרת ההחלטה על מסירת המנדט לבריטניה, הוטלה עליה האחריות למימוש הצהרת בלפור מה-2 בנובמבר 1917 ולהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. גם בחוזה סוור, הסכם השלום שנחתם באוגוסט 1920 בין תורכיה לבין מדינות ההסכמה שניצחו במלחמת העולם, נקבע שארץ ישראל תוכר כמנדט בריטי, ובריטניה תקבל על עצמה את האחריות לביצוע המנדט ולמימוש הצהרת בלפור.

על פי עקרון השליטה באמצעות מנדט, המדינה המחזיקה במנדט אמורה לא לשלוט ולנצל את שטחי המנדט, אלא לדאוג לטובת תושביהם, לרווחתם, לחינוכם ולהכשרתם, כדי שיוכלו כעבור תקופת מעבר לעמוד ברשות עצמם ולהיות למדינה עצמאית. המנדט הבריטי על ארץ ישראל נמסר בשנת 1920, ועקב כך עבר השלטון בארץ ישראל ממנהל צבאי למנהל אזרחי בראשותו נציב עליון. אולם, בשל עיכובים שונים, רק ב-24 ביולי 1922 אושר המנדט על ארץ ישראל במועצת חבר הלאומים. בריטניה חתמה על כתב המנדט שבו התחייבה להגשים את הצהרת בלפור ולהקים בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל. בכתב המנדט הוזכר הקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארץ ישראל וחובתה של בריטניה כמחזיקת המנדט ליצור תנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. הסוכנות היהודית הוכרה כנציגתו של העם היהודי בפני ממשלת בריטניה בענינים הנוגעים להקמת הבית הלאומי בארץ ישראל. ממשלת ארץ ישראל נדרשה להקל על העליה היהודית ולעודד, תוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, התישבות צפופה של יהודים על הקרקע.   

מראשית תקופת המנדט התברר כי פעילותה של ממשלת המנדט בארץ ישראל מושפעת בעיקר מהרצון לקדם את האינטרסים הבריטיים במזרח התיכון. בריטניה, ששאפה לזכות בתמיכת הערבים באזור נקטה במדיניות 'מאוזנת' ביחס ליהודים ולערבים, אשר פגעה במימוש התחיבויותיה לעם היהודי. החל משנות העשרים נקבע העיקרון שההגירה היהודית תותאם לכושר הקליטה הכלכלי של הארץ  וכן הוטלו מגבלות על רכישת קרקעות בידי יהודים. המנדט שהחל מתוך כוונה מוצהרת להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, על פי עקרונות הצהרת בלפור, נראה בשלב מאוחר יותר לאנשי היישוב היהודי כמכשול להקמת הבית הלאומי היהודי וקיפוח זכויותיהם של היהודים. המחלוקת החריפה בסוגיית עליית היהודים לארץ התגברה על רקע עליית השלטון הנאצי בגרמניה, והתחזקה לאחר מפלתו - על רקע הצורך לשקם את פליטי השואה. חילוקי הדיעות בנושא בין בריטניה לבין הנהגת התנועה הציונית התפתחו  בשנותיו האחרונות של המנדט למאבק של הישוב היהודי בשלטון המנדט. בפברואר 1947 החליטה בריטניה להעביר את ענין ארץ ישראל לידי האו"ם, אשר מינה את ועדת אונסקו"פ לבדיקת הנושא. ב-29 בנובמבר 1947, קיבלה עצרת האו"ם את המלצותיה של ועדת אונסקו"פ והחליטה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והקמת שתי מדינות: יהודית וערבית. בה' באייר תש"ח (14.5.1948) פינו הבריטים את כוחותיהם מארץ ישראל והוקמה מדינת ישראל.