המושב השיתופי הוא צורת התיישבות חקלאית המהווה מעין דרך ביניים בין הקיבוץ לבין מושב העובדים. המושב השיתופי מבוסס על שיתוף מלא בייצור (בדומה לקיבוץ) ועל ניהול פרטי של הצריכה (בדומה למושב העובדים). המשק הוא משותף: האדמות, הכלים החקלאיים, הבתים והתוצרת החקלאית - שייכים לכלל החברים. העבודה מתבצעת על פי סידור עבודה מרכזי והחברים חייבים במכסת עבודה מוסכמת במשק הכללי. לכל משפחה ניתן תקציב מן הקופה המשותפת לקיום ביתה על פי גודלה וצרכיה. במושב השיתופי אין חדר אוכל משותף ולינה משותפת, לכל משפחה ישנה חלקת אדמה פרטית עליה בנוי בית המגורים, וחשבון בנק פרטי, בו היא מנהלת את ענייניה כרצונה.

נסיונות קואופרטיביים דומים לאלו של המושב השיתופי נערכו במרחביה (1911) ובבאר טוביה (1918), אך לא צלחו. בשנת 1936 הקימו עולים מבולגריה, חברי אירגון 'הקוצר', את המושב השיתופי הראשון 'כפר חיטים', אחריו הוקם המושב "השיתופי השני 'מולדת'. עקרונותיהם של המושבים השיתופיים נבדלו מעט אלו מאלו, הדמיון ביניהם נקבע על-פי כמה עקרונות יסוד משותפים: עבודה משותפת במשק משותף, הפרדת משקי הבית והצריכה הפרטית מתקציב הכללי. תיקצוב חודשי של המשפחות בהתאם לגודלן. שותפות בהוצאות ציבוריות , כגון: חינוך, מיסוי, שירותים משותפים וכו'.

לעומת מאות מושבי עובדים הפזורים ברחבי הארץ, קיימים רק כ-35 מושבים שיתופיים. עובדה זו מצביעה על הקשיים שעמדו בפני המייסדים. הם היו רחוקים מן הלהט האידאולוגי הקיבוצי ושונים מן החקלאים השגרתיים, ולא היה להם גיבוי ממסדי וארגוני בקרב מוסדות היישוב בארץ.


כמו בקיבוץ – הייצור, רכישת הציוד החקלאי, ושיווק התוצרת נעשו במשותף, וכמו במושב העובדים – הצריכה התנהלה באופן פרטי.