בשנת 1946 התאחדו 'התנועה לאחדות העבודה' ומפלגת 'פועלי-ציון שמאל' והקימו את 'התנועה לאחדות העבודה-פועלי ציון'. שתי המפלגות שהתאחדו החזיקו בהשקפת עולם חברתית דומה, אולם נבדלו בעמדותיהם המדיניות. עם זאת שתיהן התנגדו לתוכנית לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה יהודית בחלק ממנה.

בתקופה שבה הוקמה 'לאחדות העבודה-פועלי ציון' גבר המתח בין הישוב לבין שלטונות המנדט ובין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסיה הערבית. תמיכתה של 'התנועה לאחדות העבודה' בעקרון האקטיביזם הביטחוני ומקומו המרכזי של 'הקיבוץ המאוחד' בפלמ"ח, ב'הגנה', וב'מוסד לעלייה ב'' גרמו לעליה ביוקרתה של התנועה לאחדות העבודה. גם האוריינטציה לברית המועצות, שהייתה הגורם הבינלאומי החשוב ביותר שעזר ליישוב בזירה העולמית, סייעה לחיזוק מעמדה של המפלגה. במקביל, חלה התקרבות בין המפלגה למפלגת 'השומר הצעיר', על רקע הדמיון בין שתי המפלגות (השתיכותן לתנועות קיבוציות, האוריינטציה לברית המועצות וההתנגדות למפא"י). בנוסף לכך, לאור המצב בארץ ישראל בשנת 1947, נאלצו שתי המפלגות לוותר על יעדיהן המדיניים השונים ('השומר הצעיר' - על רעיון המדינה הדו-לאומית ו'לאחדות העבודה' - על מדינה יהודית-סוציאליסטית בארץ ישראל השלמה). בינואר 1948 התאחדו 'התנועה לאחדות העבודה-פועלי ציון' ומפלגת 'השומר הצעיר' והקימו את מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת). לאחר האיחוד המשיכה 'לאחדות העבודה' להתקיים כחטיבה במפ"ם. בקיץ 1954 פרשו רוב חברי 'לאחדות העבודה' ממפ"ם והקימו את 'אחדות העבודה-פועלי ציון'.

מידע מורחב:

התנועה לאחדות העבודה