העולים החדשים שהגיעו לארץ ישראל מאז תחילת העליה הראשונה (1882) כינו את האוכלוסיה היהודית שהתיישבה בארץ ישראל לפני העליות הציוניות בשם 'הישוב הישן'. כינוי זה נועד להבדיל בין האוכלוסיה הוותיקה לבין האוכלוסיה החדשה שהחלה להגיע לארץ ואשר כונתה 'הישוב החדש'. בתחילה נועד הכינוי להבדיל בין האוכלוסיה הוותיקה אשר הגיעה לארץ בעיקר ממניעים דתיים לבין האוכלוסיה החדשה אשר הגיעה לארץ ממניעים לאומיים וציוניים. חלק מהעולים בתקופת העליות הציוניות הגיעו לארץ ממניעים דתיים, ולאחר עלייתם הצטרפו לישוב הישן.
אנשי הישוב הישן ניהלו אורח חיים מסורתי והתגוררו בעיקר בערי הקודש - ירושלים, חברון, טבריה וצפת. רובם עסקו בלימוד תורה ומיעוטם היו בעלי מלאכה שעסקו בפרנסות שונות. רובו המכריע של הישוב הישן התפרנס מכספי תרומות של קהילות ישראל בגולה ('החלוקה'). באמצע המאה ה-19 החל הישוב הישן לגדול מבחינה כמותית והחלו להסתמן בו תהליכים של שינוי: התרבו מוסדות החינוך והסעד, הוקמו שכונות ראשונות מחוץ לחומות ירושלים והחלה הופעתם של עיתונים עבריים. נעשו גם נסיונות להקים מושבות חקלאיות של אנשי הישוב הישן: גיא-אוני (ראש פינה) ופתח תקווה.