ההסתדרות הכללית הוקמה במטרה לשמש כארגון גג של מפלגות הפועלים בארץ ישראל. בוועידת היסוד של ההסתדרות שנערכה בחנוכה תרפ"א (9-4 בדצמבר 1920) השתתפו 87 צירים, אשר נבחרו על ידי 4,433 בוחרים מקרב ציבור הפועלים היהודים בארץ ישראל. בוועידה הוכרז על הקמת 'ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל', נקבעו המערכת הארגונית ועקרונות הפעולה, הונחו היסודות לחוקת ההסתדרות ונקבע כי 'ההסתדרות הכללית מאחדת את כל הפועלים והעובדים בארץ, החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם, לשם סידור כל העניינים הישוביים, הכלכליים וגם התרבותיים של כלל העובדים בארץ, לבניין חברת העבודה העברית בארץ ישראל'.

ההסתדרות הוקמה כארגון כללי של העובדים המייצג עובדים מכל הסוגים, בעלי מקצועות שונים וחברי מפלגות שונות. החברות בהסתדרות היא על בסיס אישי ולא דרך איגוד מקצועי או קבוצה מאורגנת. מאז הקמתה קיבלה ההסתדרות על עצמה מגוון רחב של תפקידים, בהם גם תפקידים לאומיים. התחומים העיקריים שבהם עסקה ההסתדרות:

איגוד מקצועי: ההסתדרות הקימה מערכת מקיפה של הסתדרויות ואגודות מקצועיות המייצגות את ציבור השכירים במדינה. מועצות הפועלים שהוקמו ברחבי הארץ מייצגות את ציבור העובדים המקומי כלפי מעבידים, מוסדות ההסתדרות ומוסדות ציבור אחרים.
כלכלה: בשנת 1923 הוקמה 'חברת העובדים' כזרוע הכלכלית של ההסתדרות שתפקידה לארגן, לפקח ולפתח את כל המפעלים המשקיים של ההסתדרות. במסגרתה נכללו מפעלים, מוסדות פיננסיים, חברות סחר ושרותים, קואופרטיבים, משקים של ההתיישבות העובדת.
עזרה הדדית: ההסתדרות הקימה עבור חבריה מוסדות לעזרה הדדית, בהם קופת החולים הכללית, קרן שביתה, בתי אבות, קופות גמל ופנסיה.
חינוך ותרבות: ההסתדרות פעלה להפצת השכלה והכשרה מקצועית. עד הפעלת חוק חינוך ממלכתי ניהלה ההסתדרות את 'זרם העובדים בחינוך'. במסגרת ההסתדרות פעלו תנועת הנוער 'הנוער העובד', ארגון הספורט 'הפועל', הוצאת הספרים 'עם עובד', העיתון היומי 'דבר' ועוד.
התישבות: ההסתדרות עסקה בהקמתם של יישובים חקלאיים שיתופיים שתרמו גם לקליטת עליה. במסגרת ההסתדרות פעל 'המרכז החקלאי', ארגון הגג של כל תנועות ההתישבות השיתופית ושל החקלאים העצמאיים חברים ההסתדרות.
בטחון: ההסתדרות הקימה את ארגון ה'הגנה' ופעלה בתחום ההעפלה.
נשים: מועצת הפועלות טיפלה בעניני נשים עובדות ונשים בכלל, הקימה מוסדות להכשרה מקצועית, הפעילה מעונות יום ועוד.

בתקופת המנדט הבריטי היתה ההסתדרות הכללית הגורם המייצג של ציבור העובדים בפני המוסדות הלאומיים. פעילותה הפוליטית, הכלכלית, החינוכית והתרבותית הגבירו את כוחה של ההסתדרות ועשו אותה למרכיב מרכזי בתשתית 'המדינה שבדרך'. לאחר הקמתה של מדינת ישראל התרחש פיחות מסוים במעמדה של ההסתדרות. חלק מתחומי פעילותה עברו לאחריות הממשלה (לשכות התעסוקה הועברו לידי שרות התעסוקה הממשלתי, 'זרם העובדים' מוזג בחינוך הממלכתי, הפלמ"ח פורק ועוד). מוקד הפעילות הפוליטית של מפלגות הפועלים עבר לזירה הפרלמנטרית. עם זאת נשמר מעמדה המרכזי של ההסתדרות במערכת יחסי העבודה והיא המשיכה להיות הארגון היציג של העובדים. הסתדרות נהנתה מתמיכה של מפלגות השלטון במדינה, מפא"י ולאחר מכן - מפלגת העבודה, אשר חיזקו את המשק ההסתדרותי ואת מעמדה של קופת החולים הכללית.

במהלך השנים נוצרו ניגודי אינטרסים בין תפקידה של ההסתדרות כאיגוד מקצועי לבין נאמנות ראשיה למפלגות השלטון. נוספו לכך ניגודי אינטרסים בין שלושת תפקידיה של ההסתדרות: איגוד מקצועי, מעסיק ומערכת רווחה. היה גם חוסר התאמה בין פעילותו של המשק ההסתדרותי לבין עקרונות השוק החופשי. בעקבות 'המהפך' של 1977 והתחזקותה של כלכלת השוק בישראל נקלעו קופת החולים הכללית, קרנות הפנסיה ורבים ממפעלי חברת העובדים למשבר קשה. בשנות ה-80 החל תהליך של פירוק חברת העובדים מנכסיה. נצחון מפלגת 'רם' בראשות חיים רמון בבחירות להסתדרות בשנת 1994 האיץ את התהליך. אישור חוק ביטוח בריאות ממלכתי באותה שנה ניתק את הקשר בין החברות בקופת החולים לבין החברות בהסתדרות. הוחלט על שינוי בסדרי העדיפויות של ההסתדרות ועל התמקד בתפקידה כאיגוד מקצועי. נסגרו מוסדות כמו המרכז לתרבות וחינוך והעיתון 'דבר', אולם נשמרו מוסדות, שנועדו לתרום במישרין לאיכות חייו של העובד כגון: מתקני תרבות וספורט, תנועת 'הנוער העובד והלומד', הרשות להגנת הצרכן ומעונות היום לילדים. כן חוזקה רשת מועצות הפועלים בכל הארץ, ותוגברה מערכת הייעוץ המשפטי לעובד. ברוב מקומות העבודה המאורגנים בישראל ההסתדרות הכללית היא עדיין ארגון העובדים היציג, ובאחדים מדיני העבודה מוענקים לה זכויות מיוחדות בתוקף היותה הארגון המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה.

שמה המלא של ההסתדרות הכללית עם הקמתה היה 'ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל'. בשנת 1966, בעקבותם השתלבותם של בני מיעוטים בארגון, שונה השם ל'הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל'. בתחילת שנת 1995, לאחר רפורמות מקיפות שעבר הארגון, שונה השם ל'הסתדרות העובדים הכללית החדשה'.

מאז הקמתה של ההסתדרות נערכו הבחירות למוסדותיה על בסיס מפלגתי. עד שנת 1930 המפלגה הדומיננטית בהסתדרות היתה 'אחדות העבודה'. אחר-כך שלטו בהסתדרות מפא"י (1965-1930), המערך לאחדות ישראל (1969-1965), המערך (1989-1969) ומפלגת העבודה (1994-1989). בשנת 1994 ניצחה בבחירות רשימת 'רם' (קואליציה של הסיעות 'חיים חדשים בהסתדרות', מרצ וש"ס). בשנים 1998 ו-2004 ניצחה בבחירות רשימת ע"ם (קואליציה של מפלגת העבודה, 'הליכוד', ש"ס וגורמים בראשות עמיר פרץ). במאי 2007 ניצחה בבחירות רשימת 'עוגנים' (קואליציה של מפלגת העבודה, 'עוז', מרצ, ש"ס, הגימלאים בהסתדרות וגורמים בראשות עופר עיני).

המוסד העליון של ההסתדרות הוא ועידת ההסתדרות שנבחרת אחת לארבע שנים. הוועידה מתכנסת ובוחרת את מועצת ההסתדרות. המועצה בוחרת את הוועד פועל של ההסתדרות . הוועד הפועל בוחר את הוועדה המרכזת (שנקראת החל משנת 1994 - 'הנהגת ההסתדרות'), אשר בידיה סמכויות הביצוע והיא מונהגת על ידי המזכיר הכללי של ההסתדרות (משנת 1994 - 'יושב ראש'). מנהיגי ההסתדרות מאז הקמתה הם: דוד זכאי (1921-1920); דוד בן-גוריון (1935-1921); דוד רמז (1944-1935); יוסף שפרינצק (1949-1944); פנחס לבון (1950-1949 ושוב בשנים 1961-1956); מרדכי נמיר (1956-1950); אהרון בקר (1969-1961); יצחק בן-אהרן (1973-1969); ירוחם משל (1984-1973); ישראל קיסר (1992-1984) חיים הברפלד (1994-1992); חיים רמון (1995-1994); עמיר פרץ (2006-1995); עופר עיני (2006).

מידע מורחב:

במדור ההסתדרות הכללית.