בית הספר לפעילי ההסתדרות

בית הספר לפעילי ההסתדרות נועד להכשיר באופן הדרגתי את הנהגת ההסתדרות, 'במובן הרחב והאמיתי של מושג זה'. כך, לדברי מי שלימים הפך לשר החינוך במדינת ישראל, זלמן ארן.
בית הספר לפעילי ההסתדרות פעל בתל אביב מערב הקמת המדינה עד שלהי המאה העשרים. היה זה המוסד המרכזי להכשרת פעילים בכל תחומי פעולתה הרבים של ההסתדרות. למשל: פעילי האיגוד המקצועי וארגון אמהות עובדות, עולים חדשים ועובדי משק העובדים, מנצחי מקהלות ומדריכי ריקודי עם. בשנות השישים של המאה הקודמת פעל בית הספר לפעילי ההסתדרות יד ביד עם האיגודים המקצועיים מארה"ב, ועסק בהכשרה של פעילי עובדים וקואופרציה מארצות מתפתחות באפריקה, אסיה ודרום אמריקה.
במאמר מקיף בעיתון 'דבר' (30/4/47), ערב חנוכת בית הספר, הגדיר ז. אהרונוביץ (לימים זלמן ארן) את מטרתו כך:

אהרונוביץ (שכונה על-ידי חבריו 'זיאמה') העלה את הרעיון להקמת בית הספר לפעילי ההסתדרות בישיבת הוועד הפועל בשלהי מלחמת העולם השנייה. ב-2 לנובמבר 1945  קיבל הוועד הפועל החלטה על הקמת בית הספר. באחד במאי 1946 הונחה אבן הפינה שלו, בשדות מצפון מזרח לתל אביב (לדרומו היו שכונות קרית מאיר ושרונה (הגרמנית/בריטית), ממערבו – הכפר הערבי סומייל, וממזרח שדות פתוחים, עד רמת גן ושכונת בורוכוב.

את הבניין תכנן הארכיטקט אריה שרון, שתכנן רבים ממבני הציבור של תנועת העבודה. המבנה עוצב  בצורת האות 'ח' – שרגליה פונות לרחובות (שנסללו רק שנים אחר כך) בארי ונהרדעה. האגף הדרומי נבנה על עמודים והיו בו אולם הרצאות, חמישה חדרי לימוד וספרייה. באגף הצפוני היו שתי קומות של חדרי מגורים לשמונים איש. בראש ה'ח'  ניצב אולם הרצאות נוסף, לידו חדר אוכל ומטבח, שנועדו לשרת 120 איש (80 המתגוררים בבניין, ועוד 40  שבאים לפעילות אך מתגוררים בבתיהם).
כעבור שנים, נוספו עוד שתי קומות, הן לאגף הלימודים והן לאגף חדרי המגורים.

באחד במאי 1947, שנה לאחר הנחת אבן הפינה, נחנך בניין בית הספר לפעילי ההסתדרות. כעבור שבועיים החלו בו הלימודים בסדרת קורסים חודשיים, להכשרת פעילי הסתדרות. כבר בשנה הראשונה התגבש המגוון הרחב של פעילויות בית הספר. במסגרת התוכנית להעניק 'הכשרה עיונית לעוסקים במעשה ההסתדרות' היו תחומי עניין מגוונים, בדומה לדרכה של ההסתדרות דאז, הן מבחינת קבוצות הלומדים והן מבחינת נושאי הלימוד. בשנה הראשונה לפעילות בית הספר לפעילי ההסתדרות עברו בין כתליו אנשי תנועות הנוער, מדריכים בנושאי ידיעת הארץ, פעילי תרבות, מורים ועובדי קואופרציה.

לקראת קום המדינה ומלחמת השחרור פתח בית הספר את שעריו לכוחות הביטחון: בוגרי בית הספר לטיס של חברת אוירון וחברי מחלקת הטייס של הפלמ"ח קיימו בין כתליו את קורס הטייס הראשון של שירות האוויר בדצמבר 1947 (הטיסות נערכו בשדה דב). בין המשתתפים בו צבי זיבל, בעל אות הגבורה, שנהרג במבצע חורב וכן מתי סוקניק ודוד שפרינצק, שנהרגו בהגנה על שמי ת"א. כמו כן התקיימו במקום קורסים להכשרת אלחוטנים לחיל האוויר, קציני חיל הים, המשטרה ואחרים.

בראש ההנהלה הראשונה של בית הספר, שנבחרה ב- 1947, עמד זלמן ארן.  בנוסף לו היו חברים בה שמואל אליישיב, יוסף בורשטיין, זאב בלוך (בית אלפא) שלמה דרך (גבעת חיים), רחל כצנלסון-שזר, אברהם לוינסון, שלמה סלע, מָשה רבינוביץ ובצלאל שחר.

שלמה (סלודש) סלע, שהשתחרר מעט קודם לכן מהשבי הגרמני (ספרו "בכבלי השבי" שיצא בהוצאת עם עובד ב1946 מספר את קורות השבויים הארצ-ישראליים שנפלו בשבי הגרמני ביוון), ומָשה רבינוביץ, שעסקה קודם בחינוך מיוחד, ניהלו בפועל את בית הספר במשך שלושים שנותיו הראשונות. התמסרותם למוסד יצקה בו את אופיו המיוחד. המוסד היה ידוע באווירה המיוחדת ששרתה בו, הן בין עובדיו ומנהליו והן ביחס לבאים בשעריו. בית הספר היה אכסניה אהובה על תלמידיו.
בעשור האחרון לקיומו של בית הספר, המשיכו את ניהולו אברהם וולפנזון, שמואל רם ויעל בראלי.

בשנות השישים של המאה הקודמת הרחיב בית הספר את פעילותו לתלמידים מארצות נוספות. באותן שנים יזם משרד החוץ בראשותה של גולדה מאיר, בניית גשרים לארצות המתפתחות באפריקה ואסיה. בית הספר לפעילי ההסתדרות שימש אכסניה לקורסים שנועדו למשתלמים מארצות אלו, שבאו להשתלם בנושאי קואופרציה וארגוני עובדים. בהמשך הוקם המכון האפרו-אסייני, בעזרת האיגודים המקצועיים האמריקנים (CIO-AFL). המכון פעל מבניין שהוקם בצמוד לבנין בית הספר לפעילי ההסתדרות. פעילות דומה, בשפה הספרדית, התקיימה במקום בעבור פעילים מארצות מרכז אמריקה ודרומה. 
"מכון לבון", שהיה בין השאר אכסניה לארכיון העבודה, הוקם בבניין נפרד במתחם של בית הספר לפעילי ההסתדרות.
בשנות התשעים מכרה ההסתדרות החדשה את הקרקע. במקום בו שכנו בית הספר לפעילי ההסתדרות, המכון האפרו-אסייני ומכון לבון נמצאים עתה מגדלי מגורים.

להלן נתונים סטטיסטיים על הפעילות בבית הספר לפעילי ההסתדרות, כפי שפורסמו בדו"חות הנהלתו במלאות לו 40 שנה (1987).