בשנת 1922, לאחר הפסקת פעילותה של מפס"ע, הוקמו שתי מפלגות קומוניסטיות חדשות: פק"פ (ביידיש - המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית) וקפ"פ (ביידיש - המפלגה הקומוניסטית בפלשתין). שתי המפלגות התיחסו בשלילה לציונות, כאשר הקפ"פ היא הקיצונית יותר. בשנת 1923 התאחדו המפלגות תחת השם פק"פ, ובשנת 1924 הצטרפו לקומינטרן. מאז פעלה פק"פ על פי מדיניות הקומינטרן במוסקבה: לא הכירה בקיומו של לאום יהודי, הגדירה את הציונות כאימפריאליזם ועשתה מאמצים ל'ערביזציה' של המפלגה. בזכות המאמצים לקירוב הערבים, הצטרפו למפלגה חברים ערבים, אך בפועל השפעתה של פק"פ על החברה הערבית, שעברה תהליכים של הקצנה לאומנית ודתית, היתה מוגבלת.

שלטונות המנדט, שהתנגדו לפעילות קומוניסטית, הוציאו את פק"פ מחוץ לחוק וגירשו את חבריה לחו"ל. לכן נאלצה המפלגה לפעול במחתרת. גם מפלגות הפועלים הציוניות פעלו בנחישות נגד הפק"פ, בעיקר 'אחדות העבודה', שקרובה לפק"פ מבחינה רעיונית. בשנת 1922 סולקו חברי המפלגה מההסתדרות הכללית. הקומוניסטים הקימו סיעה בלתי מפלגתית, 'הפרקציה', ופעלו במסגרתה בהסתדרות, עד שסולקו גם הם במאי 1924 בשל פעילותם האנטי-ציונית.

בימי מאורעות 1929 השתתפו חלק מחברי הפק"פ בפעילות ה'הגנה'. הקומינטרן שהתנגד לכך, הדיח את ההנהגה היהודית של המפלגה ומינה ערבי למזכיר המפלגה. התהפוכות בארץ בשנות ה-30 וה-40 השפיעו קשה על המפלגה. המחלוקות בין החברים היהודים והערבים איימו לפלג את הפק"פ. המפלגה היתה מנודה ומוחרמת על ידי הישוב היהודי המאורגן ולא שותפה במוסדותיו. בשנים 1939-1936 תמכה המפלגה במרד הערבי, שנתפש על ידה כמאבק אנטי קולוניאליסטי נגד הציונות והאימפריאליזם. בתקופה זאת לחמו חברים מהמפלגה במלחמת האזרחים בספרד לצד הכוחות הרפובליקנים.

בעקבות כשלון המרד הערבי, גברה בציבור הערבי האהדה לגרמניה הנאצית, יריבתה של האימפריה הבריטית. בקרב הציבור היהודי, לעומת זאת, עוררה עלית הנאציזם חששות לגורל היהודים באירופה. חתימת חוזה ריבנטרופ-מולוטוב בשנת 1939 הביאה את האיבה לרוסיה לשיא וגרמה לבידודם של חברי הפק"פ בציבור היהודי. בעקבות התנגדות המפלגה למלחמה בגרמניה הנאצית פרשה ממנה 'הסקציה היהודית' ('קבוצת אמת'). הצטרפות רוסיה למלחמה נגד גרמניה בשנת 1941 גרמה לשינוי בעמדת הפק"פ. המפלגה התקבלה חזרה להסתדרות באותה שנה, וגם הבריטים התירו לה לפעול באופן ליגאלי. בשנת 1942 חזרה 'הסקציה היהודית' למפלגה. התחושה שהשתררה בשמאל הציוני לגבי הברית הטבעית בין העם היהודי המושמד על ידי הנאצים לבין ברית המועצות הנלחמת בהם, הקלה על חברי הפק"פ היהודיים להשתלב מחדש ברחוב היהודי. החברים היהודים במפלגה התנדבו לצבא הבריטי ושירתו גם ביחידות היהודיות. הסתירה בין ציפיות החלק הערבי במפלגה לעצמאות לאומית בארץ לבין תקוות היהודים למיגורה של גרמניה גרמה למתחים ולמחלוקות אישיות בין פעילים מרכזיים, יהודים וערבים.

בשנת 1943 עם פירוק הקומינטרן פרשו החברים הערבים מפק"פ והקימו את ה'ליגה לשחרור לאומי', אשר דגלה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית ודמוקרטית. הפלג היהודי הקים את 'המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית' (השם - בעברית) אשר הלכה והתקרבה למסגרות הישוב המאורגן. בשנת 1945 הוקם 'האיגוד הקומוניסטי היהודי' ('הקומוניסטים העבריים'), אשר יצר דגם של קומוניזם לאומי-יהודי. בשלהי 1947, בעקבות תמיכתה של ברית המועצות בהחלטת החלוקה, צורף נציג 'המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית' למועצת העם ומנהיג המפלגה, מאיר וילנר, אף חתם על מגילת העצמאות. עם הקמת המדינה שונה שם המפלגה למק"י, ותוך זמן קצר חזרו לשורותיה 'הליגה לשחרור לאומי' ו'הקומוניסטים העבריים'.

מידע מורחב:

המפלגות הקומוניסטיות