Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר התיישבות



הנחת היסודות

הפרק עוסק בגיבושן של צורות ההתיישבות השיתופית השונות בארץ. כמו-כן הוא סוקר את הקשר שנוצר בין תנועות הנוער להתיישבות העובדת, בה בחרו רבים מן הבוגרים להתיישב בהמשך דרכם. הפרק ממשיך בהקמתן של התנועות הקיבוציות הארציות והתנועה המושבית בשנות ה-20 המאוחרות ומסתיים בהקמת הקיבוץ הדתי, בשנות ה-30. כתב: פרופ' הנרי ניר. ערכה: ד"ר אביגיל פז-ישעיהו

הרחבת ההתישבות

משלב מוקדם מאוד שאפו מעצבי המדיניות הציונית לבנות בארץ-ישראל חברה יהודית המושתתת על חקלאות ועל חיי כפר. כך הוגדרה מדיניות הקרקע של התנועה הציונית בוועידת לונדון (1920): 'לעשות את הקרקע, אשר עליה נבנה היישוב העברי, לקנינו של העם העברי... [על קרן קימת] לרכוש... קרקעות בארץ, לעשותן לקנין העם... לאפשר להעובד בעצמו להתנחל על הקרקע; להבטיח את העבודה העברית'.

במוצאי מלחמת העולם הראשונה כללה ההתיישבות העובדת בעיקר תשע קבוצות עבודה שיתופיות, שישבו על שטחי קרקע קבועים שבבעלות התנועה הציונית או יק"א ועיבדו אותם. אך ההבדלים בין הקבוצות היו גדולים.

קבוצת דגניה א', על 28 חבריה, היתה קיימת כבר שמונה שנים כיישוב קבע חקלאי ושיתופי. בשנת 1920 שונו תנאי החוזה, ושונה מעמדה המשפטי של הקבוצה. הבעלות על הקרקע נשארה בידי קרן קיימת לישראל. בשלב זה ניתן לקבוע כי הקבוצה הוכרה כדגם להתיישבות קבע. עם זאת באותו שלב היתה דגניה שרויה במשבר חברתי עמוק.

מצבן של קבוצות ההתיישבות האחרות היה גרוע יותר. במרחביה ננטש זה כבר ניסוי ה'קואופרציה' – פיתוח יישוב קואופרטיבי על-פי דגם מיוחד קבוע מראש – ורק הבניינים נותרו ממנו. תלאות המלחמה פגעו קשות הן בחברה והן במשק, ובסוף שנת 1918 התקיימו במקום שלוש קבוצות עבודה שיתופיות, בלא כוונה ברורה להישאר שם. מצבה של חצר כנרת, שהוחזקה משנת 1913 על-ידי קבוצות עבודה שנתיות, היה ירוד מבחינה משקית ומעורער מבחינה חברתית. גם בחולדה נמסרה האחריות על המשק לקבוצה שיתופית בזמן המלחמה. עם בוא השלום החליפה אותה קבוצה אחרת, ששאפה להקים מושב עובדים. אשר לקבוצות ההתיישבות בגליל העליון שנוסדו על אדמת יק"א בשנים 1917-1916 - כפר גלעדי, טלחה (תל-חי), איילת השחר ומחניים - מצבן המשקי, הכספי והחברתי היה בכי רע, וחבריהן חששו שמא לא יוכלו להחזיק מעמד שנה נוספת.

בשנת 1920-1919 נוספו להתחלות צנועות אלה עוד ארבע נקודות התיישבות: חמארה בגליל העליון, דילב (קרית-ענבים) בהרי יהודה, ודגניה ב' וג', על אדמות שהחזירה דגניה א' לתנועה הציונית לאחר שהחליטה להגביל את מספר חבריה. כל נקודות ההתיישבות האלה הוקמו על אדמות שהיו בבעלות המוסדות המיישבים עוד לפני המלחמה. את רובן יישבו אנשי העליה השניה בקבוצות שיתופיות שהתגבשו בזמן עבודתן המשותפת במלחמה.

ההתיישבות נמשכה בימי העליה השלישית, אלא שכאן מסתמנת פריצת דרך מבחינת סוג העובדים ומיקום היישובים. ההתיישבות נמשכה הודות לקרן קימת לישראל, שקנתה כשישים אלף דונם בעמק יזרעאל, הרכישה הגדולה ביותר של התנועה הציונית, והראשונה מאז הכיבוש הבריטי. מתוך היישובים השיתופיים החדשים בעמק, רק בגבע היו חברי הגרעין המייסד אנשי העליה השניה; השאר (עין-חרוד, תל-יוסף, בית אלפא וחפציבה) נמסרו לאנשי העליה השלישית שהגיעו ארצה זמן קצר יחסית לפני כן.

פריצת דרך נוספת היתה ייסודם של שני מושבי עובדים, נהלל וכפר יחזקאל, גם הם מייסודם של אנשי העליה השניה. באותה תקופה נוסד מושב עובדים על מקצת אדמות בן-שמן, גם הוא בידי חקלאים מנוסים.

מנהיגי התנועה הציונית היו ספקנים באשר ליעילותה של ההתיישבות השיתופית ולסיכויי הישרדותה. ספקות אלו באו לידי ביטוי במספר הנקודות שעלו על הקרקע בשנים 1923-1922: בשנים ההן נוסדו 11 מושבי עובדים, ושתי קבוצות עבודה אימצו את המבנה של המושב. התנועה הציונית ייסדה חמישה יישובים קבוצתיים, שניים מהם של קבוצות קיימות שעברו ממקומות מיושבים.

עם זאת, מספר הקבוצות היה גדול ממספר מושבי העובדים משתי סיבות: בתשע נקודות חיו מראשית התקופה קבוצות שיתופיות שכבר היו קבועות שם או שנעשו יישובי קבע במשך התקופה; ורוב רובם של החלוצים המאורגנים בפלוגות עבודה העדיפו את חיי הקבוצה על פני חיי המושב.

לסיכום: בימי העליה השלישית עלו על קרקע שבבעלות קק"ל או יק"א 16 קבוצות ו-16 מושבי עובדים. בסוף התקופה הקיפה אפוא ההתיישבות העובדת 19 קבוצות ו-14 מושבי עובדים. חברי המושבים מנו 546, וחברי הקיבוצים 1,046.

אין לאמוד את כוחה של ההתיישבות רק במספר נקודות הקבע ומתיישביהן. מראשית העליה השלישית התקבצו מאגרים של כוח אדם להתיישבות העובדת הן בגולה – בתנועת 'החלוץ' ובתנועות הנוער – והן בארץ, בפלוגות העבודה למיניהן. תהליך ההתיישבות היה סלקטיבי: לא כל חברי התנועות החלוציות עלו ארצה, לא כל העולים הצטרפו לפלוגות העבודה, ולא כל הפלוגות הגיעו להתיישבות. ואף-על-פי-כן התרחבה ההתיישבות העובדת. הבולטות מבין קבוצות ההתיישבות החדשות היו עין-חרוד ותל-יוסף, מייסודו של 'גדוד העבודה', וכן הקבוצה של בוגרי 'השומר הצעיר' שהתיישבה בבית אלפא בשנת 1922.


דפוסים חברתיים - יישוביים


בד בבד עם ההתפתחויות האלה, חלו שינויים ניכרים באורחות החיים ובדפוסי הארגון של תא ההתיישבות הבודד.

הקבוצות הקטנות

עוד לפני התקופה הנסקרת כאן החליטו חברי דגניה א' לצמצם את מספר חברי הקבוצה, שגדל מאוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, כדי שלא ייווצרו קבוצות של מנהלים ושל מנוהלים בתוך החברה. גישה זו התבססה הן על קווי מחשבה רעיוניים שהתגבשו בשמונה שנות קיומה של הקבוצה והן על החוויות המשותפות שצברו בפרק הזמן ההוא. בשנות העשרים התפתחה בדגניה ובקבוצות ותיקות אחרות אידאולוגיה של 'יחסים אידאליים', כמו-משפחתיים, בתוך הקבוצה.

על-פי תפיסה זו ועל-פי תפיסות דומות לה, היה צריך לבחור בקפידה מועמדים לחברות ולהגביל בכוונה את מספר החברים בקבוצה כדי לשמור על האינטימיות – ועל כך קמו עוררים בין חברים ותיקים ובין חברים חדשים כאחד. מאז נוסדה דגניה עזבו אותה חברים רבים בגלל קשיי החיים בה, בגלל אי-התאמה חברתית ועוד. עתה נוספה על כל אלה נימה רעיונית: קבוצה של חברים, ובהם כמה מן המייסדים, קמה וטענה כי אם תדבק דגניה באידאל של הקבוצה הקטנה, לא תוכל למלא את אחד התפקידים העיקריים של היישוב – קליטת העליה. קבוצה זו היתה לאחד המרכיבים המרכזיים בגרעין המייסד של נהלל.


גדוד העבודה

בניגוד לגישה של הקבוצה, סברו אנשי 'גדוד העבודה' שקליטת העליה היא תפקידה הראשון של ההתיישבות השיתופית, והיא אף אחת הסיבות העיקריות לקיומה. על-פי עקרון הקומונה הכללית שהנחה אותם, מוקד המערכת הכלכלית והארגונית של הקיבוץ לא היה הנקודה הבודדת, אלא התנועה הכלל-ארצית. הם שאפו לקליטה המונית ככל האפשר: הדרישות מהנקלטים היו מינימליות והתמקדו בעיקר ביכולת העבודה שלהם.

מבנה הגדוד היה ריכוזי מלכתחילה. ההנהלה המרכזית לא נבחרה בידי כלל החברים, אלא הורכבה מצירי הפלוגות. גם בתוך הפלוגות עצמן היו בעלי תפקידי ניהול ורכזי ענפים וּועדות כבר משלב מוקדם. עצם המינוח הצבאי הדגיש את הצורך במשמעת – אם כי בדרך כלל התפרש פירוש מטפורי בלבד. עם זאת, כאמור, רעיונות הקומונה הכללית והקופה הכללית מעולם לא באו לכלל הגשמה של ממש.

בין המבנה של פלוגות 'הגדוד' לבין מבנה משקיו שרר דמיון רב, למעט גודלם: אוכלוסיית המשקים היתה גדולה בדרך כלל מזו של הפלוגות, אם כי ב-1923 מנתה פלוגת ירושלים, הפלוגה הגדולה ביותר, כ-110 חברים – כמספר אוכלוסי תל-יוסף ויותר מאוכלוסי כפר גלעדי על 85 חבריו. להלכה אמורים היו משקי הגדוד להתבסס כלכלית על שילוב בין חקלאות, תעשייה ומלאכה, במציאות החיים באותה תקופה התבססו המשקים על חקלאות בלבד.

מבחינה חברתית היה 'גדוד העבודה' מורכב משלוש קבוצות, ולכל אחת מהן תולדות משלה ותכונות משלה: הרוב, חלוצי העליה השלישית, בהנהגת מנחם אלקינד, שמואל קופילביץ (אלמוג) ודוד הורוביץ; כמה עשרות אנשי העליה השניה, ובהם שלמה לבקוביץ ויצחק טבנקין; וקבוצה קטנה יותר, וגם בה אנשי העליה השניה – אנשי 'השומר'. כל אחת מהקבוצות תרמה תרומה משלה לגדוד: אנשי העליה השלישית תרמו את כמותם ואת התלהבותם החלוצית; אנשי העליה השניה תרמו מניסיונם החקלאי ומהשפעתם הציבורית; ואנשי 'השומר' – את ניסיונם בענייני ביטחון וכן שני יישובים, כפר גלעדי ותל-חי.

חילוקי דעות עמוקים שהתגלעו בגדוד בקשר לדרך ארגונו ופעולתו, שנכרכו גם בגורמים אישיים ובמתחים בין-דוריים ופוליטיים, הביאו לפילוגו באביב 1923. לאחר הפילוג פרש משק עין חרוד מן הגדוד.

בדצמבר 1926 התפלג הגדוד בשנית על רקע פוליטי. מהלך העליה הרביעית הביא כמה ממנהיגיו הבולטים – בעיקר את מנחם אלקינד ואת דוד הורוביץ – לכלל מסקנה שבא קצו של רעיון הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי. לאחר תקופת התלבטויות התגבשו שתי סיעות: הסיעה ה'שמאלית' הדגישה יותר ויותר את הצורך בפעילות פוליטית-מהפכנית וראתה בפעילות הכלכלית של הגדוד תשתית חומרית לפעילות זו, ואילו הסיעה ה'ימנית' שמרה אמונים לעקרון המרכזיות של ההתיישבות החקלאית. המצע של הגדוד הורחב כדי לעסוק במדיניות כלל-הסתדרותית. העמדות הרעיוניות של הסיעה השמאלית התקרבו לאלה של ה'פרקציה' הקומוניסטית, ואחת העילות העיקריות למתחים בין הימין לשמאל היתה הדרישה של הימין לאסור את הפעילות של התנועה האנטי-ציונית הזאת בתוך הגדוד. ירידתם של כשמונים חברים לברית-המועצות, בהנהגתו של אלקינד, סימנה בשנת 1927 את סוף דרכה של הסיעה השמאלית.


השומר הצעיר

בשנת 1919 הגיעו ארצה ראשוני הבוגרים של תנועת 'השומר הצעיר'. תנועת הנוער המיוחדת הזאת נוסדה בגליציה בשנת 1913. הגרעין המרכזי של מנהיגיה התלכד בווינה בימי המלחמה וגיבש שם דפוסי מחשבה ופעילות משותפים. מרבית חברי הקבוצה הזו עלו ארצה בראשית העליה השלישית, וראו בעליה ובהתיישבות חקלאית שיתופית הגשמת המאוויים שחלמו עליהם בתנועת הנוער. בוגרי התנועה נבדלו בתחילה מבחינה חברתית משאר ציבור הפועלים: לדוגמה, בתקופת הכבישים התקבצו בפלוגות משלהם וסירבו להצטרף ל'גדוד העבודה', אף-על-פי שהיו קרובים אליו מאוד מבחינה פוליטית בשלב מסוים. בקובץ 'קהיליתנו' ובכמה מאמרים בעיתונות הפועלים הציגו את עצמם כבעלי ערכים תרבותיים וחברתיים מיוחדים. על סמך תכונות אלה דרשו מהמוסדות המיישבים את הזכות להתיישב בנפרד, ודרישה זו אכן נענתה כשעלה קיבוץ בית אלפא על הקרקע בשנת 1922.

בהדרגה, על אף ייחודה השתלבה קבוצה זו בין חלוצי העליה השלישית. הגורם התנועתי והרצון להישאר יחד בחייהם החדשים אמנם היו מושרשים עמוק בהכרתם של בוגרי 'השומר הצעיר', ואולם התופעה עצמה לא היתה יוצאת מן הכלל בציבור הפועלים. רבות מן החבורות ומן הפלוגות שקמו בתקופת הכבישים היו 'לאנדסמאנשאפטען' או קבוצות חברים שהכירו זה את זה בתנועות בגולה, והיתה זיקה מיוחדת בין תנועת 'החלוץ' בארצות מסוימות – ליטא, למשל – לבין 'גדוד העבודה'. בקבוצות הקטנות, ואפילו בפלוגות של 'גדוד העבודה', היו תופעות דומות.

כאשר עלה קיבוץ בית אלפא על הקרקע, הוא נחשב ל'קיבוץ גדול', על-פי הדגם של עין-חרוד, אם כי בעל גוון רעיוני שונה. דומה אפוא שבשלב זה ניכר השוני בין זרם זה לבין הזרמים האחרים בהתיישבות הקיבוצית במידת רצונם של חברי התנועה לשמור על הזיקה ביניהם, ולא בהבדלים מוחלטים בהשקפת עולמם על חיי הקיבוץ.


מושבי העובדים

עוד לפני מלחמת העולם זכה רעיון מושב העובדים לתמיכה רחבה בתנועת הפועלים. אך ניסיונות שונים להקימו כשלו בשל המלחמה.

על-פי התכניות שנוסחו בתקופת העליה השניה ובראשית העליה השלישית, אמורה היתה אדמת המושב להתחלק לחלקות משפחתיות, שתוכננו כמשק מעורב. מבנה זה נועד ליצור משק המתבסס על אוטרקיה מרבית ובנוסף - ליצור מערכת שתאפשר לנשים להשתתף בעבודות חקלאיות בענפים כגון הלול, הרפת וגן הירק. על-פי תפיסה זו, שהיתה מקובלת להלכה עוד לפני הקמתם של המושבים הראשונים, 'היעדר המימד השיתופי ביטא מגמה להבליט את המימד האינדיוידואלי בהתיישבות כנגד השותפות שהובלטה כל כך בידי מייסדי דגניה'.

בשנים הראשונות לקיום המושב עמדה התוכנית המקורית של המשק המעורב בעינה, אלא שהתברר כי בתנאים של הארץ אין מנוס משיווק תוצרת חקלאית. לפיכך התפתח מנגנון משותף למושב כולו לשם שיווק התוצרת, ובשלב מאוחר קצת יותר אף לשם קניות משותפות. אך אופיו של המושב, שבו המתיישבים עצמם היו רשאים להחליט על הסידורים המפורטים של חייהם נשמר - בגבולות המוצהרים של בעלות לאומית על הקרקע, עבודה עצמית ועזרה הדדית בעתות מצוקה.

map1_sivug_map2_2_map3_מפת יישובי עליה שניה_map4

ביסוס ומיסוד: העליה הרביעית


מקובל לציין את שנת 1929 כשנת סיומה של העליה הרביעית. מבחינתנו, אכן התחוללו שינויים של ממש בסוף שנה זו: הסוכנות היהודית קמה, הרכב ההנהלה הציונית השתנה, מאורעות שנת 1929 פרצו וכמה יישובים נהרסו.

תקופה זו לא האירה פנים להתיישבות העובדת. נוסדו בה בממוצע קצת יותר מארבעה יישובים לשנה, לעומת שמונה יישובים לשנה בתקופת העליה השלישית. גם מבחינה פוליטית ומורלית היתה זו תקופה קשה: בתחילתה הורגשה בארץ רווחה כלכלית וחלה האצה בעליית בעלי הון. נדמה היה כי בא קצו של הרעיון שביסוד השקפת העולם של רוב תנועת העבודה: הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי. עם בוא השפל, יכלו אנשי ההתיישבות לשאוב עידוד מסוים ממה שנראה להם ככישלון הדרך הקפיטליסטית לפיתוח הארץ. אך העידוד לא היה שקול כנגד התוצאות של משטר ה'קונסולידציה' של התנועה הציונית וכנגד חוסר התמיכה הפוליטית שזכו לה היישובים מן ההנהלה הציונית, עקב פרישתם של ארתור רופין ושל נציגי תנועת העבודה מההנהלה.

עד סוף התקופה הוקמו 13 קיבוצים ושישה מושבים לעומת 18 מושבות ושמונה יישובים עירוניים. אין תמה אפוא שהתקופה כולה – ולא רק השנתיים הראשונות של ייבוא הון ורווחה – כונתה 'העליה הבורגנית' בהיסטוריוגרפיה של תנועת העבודה.


ביסוס והתישבות חדשה

בשנת 1925 אימץ הקונגרס הציוני ה-14 את מסקנותיה של 'ועדת התוכניות', אשר בדקה את מצבם של המשקים הקיימים וקבעה שיש לשקמם בדחיפות ולבנות להם בסיס כלכלי איתן. הוועדה התוותה קווי יסוד, שהוסיפו להנחות את המוסדות המיישבים של התנועה הציונית שנים רבות. העיקרי שבהם היה חישוב הסכום הנחוץ לביסוס המשק על-פי מספר המשפחות. מימוש המלצותיה של הוועדה בשנים 1925-1924 העמיד על בסיס כספי מוצק שמונה יישובים ותיקים - שלושה מושבים וחמש קבוצות - אך לא הותיר בקופות הקרנות הציוניות אמצעים להתיישבות חדשה. ההתיישבות התחדשה בשנת 1926 בזכות כמה גורמים:

'תכנית האלף'. כוונתה של תכנית זו היתה ליישב כאלף משפחות עובדים בשטחי אדמה נרחבים במערב עמק יזרעאל, שנרכשו שלוש שנים לפני כן ומאז לא עובדו. בסופו של דבר הקיפה 'תכנית האלף' כ-430 משפחות בלבד ונפרסה על פני כשש שנים. אך בשלביה הראשונים, במשך שנת תרפ"ז (1926/7), הגיעו להתיישבות קבע תשעה קיבוצים ושלושה מושבים, רובם באזור מערב עמק יזרעאל.

מספר הקיבוצים שנוסדו בתקופת העליה הרביעית היה גדול פי ארבעה ממספרם של מושבי העובדים. צירוף של כמה נסיבות כרוך בכך:

  • פלוגות רבות שראו עצמן כמועמדות להתיישבות קיימו קשר תנועתי עם התנועות הקיבוציות.

התפתחויות אלה לא סייעו במידה דומה להרחבת ההתיישבות המושבית, שכן כל תנועות הנוער אימצו את רעיון הקיבוץ. מסגרת כלל-ארצית של מושבים וארגונים (קבוצות שהתעתדו לייסד מושבים) נוסדה בשנת 1925, אך הפסיקה לפעול לאחר זמן קצר, ולמושבים לא היה ייצוג הולם עד שהוקמה תנועת המושבים בשנת 1930.

בתקופה זו הגיעו המתח והתחרות בין מפלגות הפועלים לשיאם. במרכז החקלאי, שקבע את סדר העדיפויות לעליה על הקרקע, שלט רוב של מפלגת 'אחדות העבודה', ונציגיה תמכו בקיבוץ כנגד המושב.

map1_sivug_map2_4_map3_מפת יישובי עליה רביעית_map4

תנועות נוער בגולה והתנועה הקיבוצית


שתי התנועות הקיבוציות הגדולות, 'הקיבוץ המאוחד' ו'הקיבוץ הארצי', נוסדו ב-1927 בעקבות התפתחויות שהתרחשו במהלך העליה הרביעית, ומתוך כך גובשה גם התנועה השלישית, 'חבר הקבוצות'. ההתפתחויות האלה מקורן בגולה, ובייחוד בתנועות הנוער החלוציות.

התמורות שחלו בתנועת 'החלוץ' ובתנועת 'השומר הצעיר' היו דומות, אם כי חלו בזמנים שונים ובקצב שונה. שתיהן היו בראשיתן תנועות ספונטניות של נוער שדגל באידיאולוגיה ציונית וסוציאליסטית כתגובה על המצוקות המיוחדות שלו. עם עלייתם ארצה של בוגריהן, שדבקו באידאולוגיה הציונית, השתלבותם בפלוגות העבודה ופנייתם לבסוף להתיישבות, נוצר הקשר בין אנשי ההתיישבות בארץ לבין תנועות הנוער בחו"ל, ונשלחו שליחים לעבודה חינוכית בגולה:

'גדוד העבודה' שיגר שליחים לגרמניה, לצ'כוסלובקיה, לרוסיה ולפולין בשנים 1923-1922. לאחר הקמת תנועת הנוער העולמית של 'השומר הצעיר', בשנת 1924 נשלחו לאירופה שליחים של תנועה זו בארץ, ובראשם מאיר יערי. בשנת 1925 שיגרה ההסתדרות לאירופה משלחת גדולה, ובמרכזה קבוצת אנשים מרכזיים מקיבוץ עין-חרוד בהנהגתו של טבנקין.

בתקופה זו הצהירו תנועות 'החלוץ' ו'השומר הצעיר' שהן א-פוליטיות אך בעלות זיקה להסתדרות, ובוגריהן הצטרפו אליה עם הגיעם ארצה.

מראשיתו שאף 'החלוץ' להקיף ציבור רחב ככל האפשר, ובכללו חברים מכל מפלגה ומכל קבוצה רעיונית, ובלבד שיהיו מוכנים לקבל את העקרונות של עבודה עצמית ושל אי-ניצול הזולת. גם חברי תנועת 'השומר הצעיר' החזיקו בדעות פוליטיות מגוונות, ושום גישה משותפת מפורשת לא התגבשה בתוכם עד לכינון 'הקיבוץ הארצי' בשנת 1927.

סניפי 'השומר הצעיר' בכל הארצות פעלו לפי עקרונות ודרכי פעולה משותפים:


  • פעילות צופית.
  • אמונה בעצמיות ובחשיבות של הנוער.
  • חברות סלקטיבית.
  • עבודה חינוכית נמרצת בקבוצות קטנות.

ואולם לכל תנועה ארצית היה גוון מיוחד, שנבע מאופיה התרבותי והפוליטי של ארץ המוצא, שהשפיע על גיבוש תכניו הרעיוניים-פוליטיים של החינוך התנועתי.

תנועת 'השומר הצעיר ססס"ר', שהתפתחה בתנאים קשים ביותר במשטר הקומוניסטי המתעצם ופעלה בתנאי מחתרת עד ניתוק הקשר עם העולם החיצוני לקראת סוף שנות העשרים, היתה תנועה עצמאית הלכה למעשה. עצמאות זו באה לידי ביטוי גם בענייני עליה וקליטה: בשנת 1927 היו לתנועה זו ארבע פלוגות בארץ, שקשרו את גורלן זו בזו וקיימו קשרים עם תנועות 'השומר הצעיר' בברית-המועצות ומחוצה לה, בעיקר באוסטריה ובארצות הבלטיות. אף כי חברי הפלוגות האלה היו שותפים לתפיסות החינוכיות והקיבוציות של תנועתם, הם חשו קירבה לאנשי עין-חרוד מבחינה פוליטית: הם תמכו ב'אחדות העבודה' והתנגדו בחריפות לנטיות ההתבדלות הפוליטית שרווחו בקרב הרוב ב'שומר הצעיר'.

תנועת 'גורדוניה' התפתחה באופן שונה מן התנועות האחרות. כבר מראשיתה הזדהתה התנועה מבחינה פוליטית עם 'ההתאחדות' – התנועה-האחות של 'הפועל הצעיר' בגולה. בהדרגה הגיעה למסקנה שעל בוגריה להגשים את עקרונותיה במסגרת הקבוצה הקטנה. בתנועה זו ניכרה השפעתם של השליחים הישראלים, חברי הקבוצות הקטנות, בהם: דוד שמטרלינג (גלעד) ויוסף ברץ.


תנועת 'החלוץ'

התפתחותה ופילוגה של תנועת 'החלוץ' ברוסיה משמשת דוגמה קיצונית למגמה שהיתה קיימת בכל תנועות הנוער: חבריהן היו מעוניינים בקשר עם ארץ-ישראל, ולעתים קרובות תאמו נטיותיהם הרעיוניות את תפיסותיה של תנועה מסוימת עוד קודם שנוצרו מגעים תכופים ביניהם. על כן היה תהליך ההסתפחות של תנועות הנוער לתנועות הקיבוציות קל ואף טבעי בעיני מחנכים וחניכים כאחד. עם זאת, מעמדה של תנועת 'החלוץ' היה נתון במחלוקת קשה. התנועה מילאה שני תפקידים: היא היתה ארגון-גג לענייני ההכשרה והסידור הטכני של העליה, ולכן שיתפה פעולה עם כל תנועות הנוער; אך בו בזמן היא פעלה גם כתנועה חינוכית בעצמה והחזיקה בסניפים עירוניים ובקיבוצי ההכשרה ברוח 'הקיבוץ המאוחד'. מנהיגיה ושליחיה דגלו בעקרון ה'כלליות' וראו את תנועתם כמייצגת האינטרסים של הציונות כולה, בשונה מן התנועות האחרות, ה'פרטיקולריסטיות', לפי מינוחם. המתחים שנבעו ממצב זה לא פגו לאורך כל שנות השלושים.


'החלוץ' בפולין

עם סגירת גבולות ברית-המועצות בשנות העשרים המוקדמות, היתה יהדות פולין לגורם העיקרי בתנועה החלוצית. בשנים 1925–1926 נוצר בתנועת 'החלוץ' הפולנית מבנה קבוע. מעתה מילאו בה תפקיד מרכזי 'פעילים' שלא היו אלא מחנכים ופקידים במשרה מלאה, ואת רובם הכשירו הכשרה רעיונית השליחים של 'קיבוץ עין-חרוד'.

בתקופה זו אימץ 'החלוץ' את רעיון ההכשרה הקבועה, ובתוך זמן קצר היא נעשתה לשיטת ההכשרה הסטנדרטית. חברים שהחליטו לעלות לארץ במסגרת תנועתית הצטרפו מעתה לקיבוץ הכשרה, שלא היה אלא זרוע של התנועה הקיבוצית בגולה. הם ניתקו כל קשר כלכלי, ולעתים קרובות אף נפשי, עם משפחותיהם.

שאר התנועות אמנם הסתייגו מן השיטות הללו בשלב הראשון, אך בתוך שנים ספורות נקטו אותן אף הן. נוסף על כך, קמו 'גושי הכשרות' שהיתה להם זיקה רעיונית לתנועות הקיבוציות. מתוכם נבחרו מועמדים לעליה שזכו לאשרות כניסה מטעם העליה העובדת בתנועה הציונית וצורפו במסגרת קבוצתית לקיבוצי עליה.

בשנים 1927-1925 הגיעו לארץ פלוגות עבודה רבות שחבריהן השתייכו לקיבוצי עליה. פלוגות אלו התאפיינו בזיקה תנועתית ופוליטית ברורה, שנבעה מחינוכם ודרך עלייתם ארצה. החוליה האחרונה בשרשרת הזאת חושלה עם ייסוד התנועות הקיבוציות.

כינון התנועות הקיבוציות ותנועת המושבים


הקיבוץ המאוחד

עם הקמת 'הקיבוץ המאוחד' באוגוסט 1927 (עד 1929 בלי שרידי 'גדוד העבודה'), נוספו למשקים ולפלוגות של קיבוץ עין-חרוד שש פלוגות שהתגבשו בתקופת העליה הרביעית, ובהן 222 חברים, ואילו ל'קיבוץ הארצי' היו חמש פלוגות ובהן 286 חברים.

הזיקה בין קיבוץ 'עין-חרוד' (לימים: 'הקיבוץ המאוחד') לבין 'אחדות העבודה' היתה גלויה ומוצהרת, אם כי לא פורמלית. היא התחזקה עם כינון 'הקיבוץ המאוחד', מכיון שצביונן של הפלוגות שהצטרפו לתנועה החדשה היה דומה. לפי תקנות 'הקיבוץ המאוחד', היה 'כל חבר קיבוץ חפשי לבחור לעצמו את המפלגה, שאליה יהיה שייך, או להיות בלתי-מפלגתי'. אך בפועל נשמרה הזהות המפלגתית של התנועה. גם החינוך בתנועות הנוער שהיו קשורות ל'קיבוץ המאוחד' לא השאיר שום ספק בנוגע לכך.

משנת 1925 התערערה הזהות המפלגתית הזו. מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד' נותרו נאמנים לחזון הקומונה הכללית ועל כן דרשו מההסתדרות והמפלגה להעדיף את הקיבוץ הגדול והגדל - כלומר, את 'הקיבוץ המאוחד' - מבחינת קליטת עליה, תעסוקה והתיישבות. מנהיגי המפלגה, שראו את עצמם מופקדים גם על פועלי העיר ועל כל צורות ההתיישבות, דחו את הדרישה. למחלוקת הצטרפו מתחים בין הקיבוץ ומנהיגיו לבין מנגנון ההסתדרות והמפלגה בשאלות של יומיום, כגון חלוקת ימי עבודה בעת אבטלה וקביעת התור להתיישבות. המתח הגיע לשיאו בשנת 1929, עם הסתייגותו של טבנקין מהקמת מפא"י מפני שחשש שמא המפלגה החדשה תפלה לרעה את 'הקיבוץ המאוחד'. כשהוקמה המפלגה החדשה היה אפוא 'הקיבוץ המאוחד' קשור אליה ומסויג ממנה בה בעת.


השומר הצעיר

דרכה של תנועת 'השומר הצעיר' לפוליטיזציה היתה ארוכה וסבוכה יותר מזו של 'הקיבוץ המאוחד'. מנהיגי 'השומר הצעיר' ראו בתנועתם בראש ובראשונה גוף חינוכי הרחוק מעיסוק בשאלות מפלגתיות. אך בקרב העולים הראשונים התגבשו קבוצות לפי דעות פוליטיות משותפות, וכאשר עלה קיבוץ בית אלפא על הקרקע ב-1922, היו בו מספר שווה פחות או יותר של תומכים ב'אחדות העבודה', ב'פועלי ציון שמאל' ובקו השולט ב'שומר הצעיר'.

המצב החל משתנה עם שליחותו הראשונה של יערי לגליציה בשנת 1924. בהדרכתו של יערי, אימצה התנועה תורה מיוחדת משלה: תורת השלבים ('אטפים'). ככלל, היא קיבלה את הניתוח המרקסיסטי של תהליכים חברתיים בעולם ובעם היהודי, ובכלל זה גם חיזוי של מהפכה חברתית. אך לפי תפיסתה, בשל מצבו המיוחד של העם היהודי לא תתחולל בו מהפכה חברתית עד אשר ירוכז רובו בארץ-ישראל. עד אז אין צורך בפעילות פוליטית-מהפכנית נוסח הקומוניסטים, אלא בעבודה קונסטרוקטיבית המבוססת על שיתוף פעולה עם הבורגנות היהודית במסגרת התנועה הציונית.

התנועה בגולה אימצה את קו הפעולה הזה בוועידה העולמית הראשונה בשנת 1924, ומאז הדגישה דגש הולך וגובר את הצורך בחינוך להשקפת עולם מרקסיסטית. בארץ שמרו הפלוגות על עצמאותן הפוליטית, אבל ראו בעצמן חלק מהזרם השמאלי בציונות הקונסטרוקטיבית.


חבר הקבוצות

בשנת 1925 התכנסו בבית אלפא נציגי כל הגופים השיתופיים בארץ במטרה לנסות ולהתאחד במסגרת אחת. מסגרת ששמה 'חבר הקבוצות והקיבוצים' אכן הוקמה בפגישה ההיא, אבל בגלל השאיפה של 'גדוד העבודה' ושל 'קיבוץ עין-חרוד' לעצמאות הופסקה פעילותה. הפלוגות והמשקים של 'גדוד העבודה' לא הצליחו לשקם את תנועתם לאחר פילוג הגדוד בשנת 1926, ובשנת 1929 הצטרפו ל'קיבוץ המאוחד'.

עתה נותרו במסגרת הפורמלית של 'חבר הקבוצות והקיבוצים' 17 קבוצות התיישבות וכעשרים פלוגות עבודה שלא הזדהו עם שום תנועה במפורש. קבוצות רבות - ובייחוד הקבוצות הוותיקות בעמק הירדן - היו נתונות במצוקה קשה. משהוגדל השטח המושקה שברשותן והורחבה החקלאות האינטנסיבית באדמות מושקות, התברר שלא יוכלו להחזיק מעמד מבחינה חברתית וכלכלית במסגרת מצומצמת כל כך, כפי שציפו בתקופת מלחמת העולם ואחריה: באין בררה התחילו כמה מהן אף להעסיק פועלים שכירים, בניגוד מוחלט לערכי היסוד של חבריהן. יתר על כן: על-פי עקרונותיהן, הן היו מנועות מלעשות נפשות בגולה לאורח החיים הקבוצתי ולא יכלו לארגן קבוצות עליה שיצטרפו אליהן. על כן הגיעו אל הקבוצות הללו עולים מעטים בלבד, ובהחלט לא היה בהם כדי לפתור את בעיותיהן הכלכליות והחברתיות של הקבוצות.

בעיית העדר העורף התנועתי נפתרה עבור קבוצות אלו לאחר שהוחלט ביניהן על הצטרפות לתנועת 'גורדוניה', שהיתה קרובה מבחינה פוליטית לרוב חברי הקבוצות. 'גורדוניה' אימצה את רעיון הקבוצה הקטנה ובשנות השלושים המוקדמות שלחה את חברי פלוגותיה להשלים כמה קבוצות ותיקות. משנת 1929 הפכה תנועת 'חבר הקבוצות' לתנועה עצמאית וזיקתה של 'גורדוניה' אליה לא היתה פחותה מזיקתה של תנועת 'החלוץ' ל'קיבוץ המאוחד' או מזיקת 'השומר הצעיר' ל'קיבוץ הארצי'.

עד סוף שנות העשרים התגבשו אפוא שלוש תנועות קיבוציות נפרדות, ובבסיס כל אחת מהן עמדה מסגרת ארגונית משלה. כל אחת מהן תגברה את יישוביה והקימה יישובים חדשים הודות לקשריה עם תנועת נוער חלוצית אחת לכל הפחות בגולה: בוגריהן של התנועות הגיעו ארצה אחרי מסלול של חינוך וגיבוש שהתחיל בסניף התנועה בעיר או בעיירה, המשיך בקיבוץ ההכשרה הקבוע ובקיבוץ העליה ונגמר בפלוגת העבודה ובנקודת ההתיישבות הקבועה. רב היה המשותף בין התנועות האלה: סדרי המִנהל, הכלכלה והחינוך בכל יישוביהן היו דומים או אף זהים, אך נותרו גם הבדלים מובהקים ביניהן.


תנועת המושבים

הקיפאון בהתיישבות בעת העליה הרביעית פגע במושבים לא פחות משפגע בקיבוצים, וכך הצטברה רזרבה של מועמדים להתיישבות מושבית. עתודת ההתיישבות למושבים לבשה צורה שונה מזו של החבורות השיתופיות. כבר בראשית התקופה נוסדו כמה 'ארגונים': קבוצות של יחידים ושל משפחות שהצהירו על כוונותיהם להתיישב יחד במושב. חברי הארגונים היו מפוזרים בכל הארץ, על-פי צורכי הקיום שלהם, אם כי ניסו לחפש תעסוקה שתכשיר אותם לחייהם העתידיים. המזכירויות של הארגונים ישבו בנהלל או בכפר יחזקאל, על-פי אופיו הפוליטי של הארגון, ועסקו בקשר עם חברי הארגון ועם המוסדות המיישבים, בבחירת מועמדים להצטרפות לארגון וכיוצא באלה – בעזרתם ובהכוונתם של חברי המושבים הוותיקים. בשנת 1925 היו ארבעה ארגונים קשורים לנהלל, ושניים לכפר יחזקאל.

המושבים הוותיקים, וכן הארגונים שהתפתחו בהשפעתם, ראו במשק המעורב דרך נאותה להתפרנס באזורים כמו עמק יזרעאל, אזורים ששלטה בהם החקלאות האקסטנסיבית (בלא השקיה) – בעיקר ענפי הפלחה, המספוא והרפת: ב-1929 היו 84% משטחי האדמה של המושבים שדות פלחה ומספוא, ו-4.8% מהם – מטעים.

המשק המעורב והניסיון להגיע לאוטרקיה מרבית נתפסו גם כאידאל חברתי, המבטיח תעסוקה לשני בני הזוג במשך השנה כולה בלא הזדקקות לעבודה שכירה. ואולם הלחצים של העליה הרביעית והרווחה הכלכלית היחסית של מושבות ההדרים עוררו מחשבות אחרות בקרב מי ששאפו להתיישב במושב וכן בתוך המרכז החקלאי: התברר שמשקי המטעים לא רק שהיו רווחיים יותר בתנאים הכלכליים של התקופה, אלא גם הצריכו שטח אדמה קטן יותר למתיישב. על כן קמו 'ארגונים אינטנסיביים' בעידודו ובהדרכתו של המרכז החקלאי: קבוצות פועלים ששאפו להקים מושבים המבוססים על חקלאות אינטנסיבית ולהתפרנס ממטעים למיניהם, ובעיקר מהדרים.

מושבי המטעים הראשונים נוסדו למעשה רק עם ההתיישבות בעמק חפר משנת 1932 ואילך, אך הפולמוס בדבר 'ההתיישבות הקלה' באזור המטעים העסיק את מנהיגי המגזר המושבי כבר משנת 1927.

בד בבד עם התפתחויות אלה, הלכו והבינו במושבים שנחוץ להם ארגון עצמי שישמור על האינטרסים שלהם. כשהועלה הרעיון בפעם הראשונה, בשנת 1925, נתקל בהתנגדות חזקה, בייחוד מצידםם של המנהיגים הוותיקים (כאליעזר יפה), שהאמינו שכל ארגון ריכוזי עלול לפגוע בזכות היחיד לנהל את משקו ואת חייו על-פי דרכו, בגבולות הרחבים של עקרונות המושב:

  • קרקע לאומית
  • עבודה עצמית
  • עזרה הדדית
  • קנייה ומכירה משותפת

אך גישת המתנגדים התמתנה משנוכחו בכוחם ההולך וגובר של הקיבוצים ומשהוקמו התנועות הקיבוציות. באוקטובר 1925 נוסדה אפוא תנועת המושבים במטרה להגביר את ייצוגם במוסדות ההסתדרות. פעילותה של תנועה זו דעכה בהדרגה בחמש השנים הראשונות לקיומה אך היא שבה לפעול בשנת 1930, עם כינוסה של ועידת המושבים בכפר יחזקאל. בוועידה זו נקבע לתנועה מבנה ארגוני ושורטטו קווי הפעולה הכלליים שלה. פעילותה המעשית החלה, לאחר ועידתה השניה, שכונסה בשנת 1933.


הקיבוץ הדתי

רבגוניותה של התנועה הקיבוצית גברה עוד יותר בשנות השלשים, עם הקמת כמה יישובים שחבריהם ניהלו את חייהם על פי ההלכה היהודית, והקימו תנועה קיבוצית קטנה: הקיבוץ הדתי. בדומה לשאר התנועות, גם זו הרחיבה את שורותיה בעזרת קבוצות של צעירים שהתחנכו בתנועות הנוער, במקרה זה בני עקיבא, בראש ובראשונה – תנועה שהיו לה סניפים בארץ ישראל ובגולה. ב-1940 מנתה אוכלוסיית הקיבוצים הדתיים 1,428 נפש, לא יותר מארבעה אחוזים מכלל האוכלוסייה הקיבוצית, שמנתה כ-36,000 נפש. אבל הם הוסיפו לתנועה הקיבוצית בכללותה גורם חדש וייחודי, שמשך אליה צעירים מסביבה חברתית שאלמלא כן היתה מנותקת כליל מן האידיאלים החברתיים של הקיבוץ; והם יצרו אורח חיים מיוחד במינו הן בקהילה הדתית, הן בתנועת העבודה.

הקיבוץ הדתי

בקרב החלוצי העלייה השלישית היו פועלים דתיים מעטים, אשר מתוכם קמה תנועת הפועל המזרחי. האידיאלים שהתגבשו בתנועת העבודה הלא-דתית – שוויון, עזרה הדדית ועבודה עצמית – נראו להם כביטוי חברתי למצוות התורה, והם שאפו לשלב את העקרונות הללו עם אורח חיים דתי.

קבוצות של פועלים דתיים קיבלו עליהן עבודות סלילה בימי העלייה השלישית, ועבודות חקלאיות בימי העלייה הרביעית. כללית, הפועל המזרחי שלל בשלביו הראשונים את רעיון הקיבוץ כאורח חיים קבוע: הוא נתפס כעומד בסתירה לקדושת חיי המשפחה, שהיא אחד מעמודי התווך של היהדות המסורתית. לכן, כשהחלו חבריו להקים יישובים חקלאיים, הם יסדו מושבים. המושב הראשון של התנועה הוקם בסוף 1922. אף שהוא נכשל, כפי שנכשלו כמה ניסיונות נוספים אחריו, יש לציין כי מאותה שנה ואילך הפכו קבוצות העבודה של הפועל המזרחי ויישוביו לחלק בלתי-נפרד מתנועת העבודה.

הקבוצה הראשונה שנטתה להתיישבות קיבוצית קמה בפּוֹדוֹליה, מחוז בפולין שבו היתה ההשפעה החסידית חזקה במיוחד. חבריה הגיעו ארצה בראשית ימי העלייה הרביעית, והתיישבו זמנית על הר כנען, בסמוך לצפת – מרכזה ההיסטורי של המיסטיקה היהודית. תיאורי החוויות השיתופיות של הקבוצה באותו מקום מזכירים את תקופת ביתניה עילית בהתפתחות השומר הצעיר.

בשנות העשרים ובתחילת שנות השלשים החלו האידיאלים של הפועל המזרחי מתפשטים אט אט בקהילות יהודיות בגולה. החל מ-1925 התארגנו הגורמים החלוציים בתנועת מזרחי הצעיר במסגרת של תנועה עולמית בשם תורה ועבודה. חבריה שלחו זרם דק אך יציב של חלוצים לארץ ישראל, ואחדים מהם הקימו קבוצות שהתכוונו לעלות על הקרקע כקיבוצים. ב-1931, כבר היו כחמש-מאות חלוצים דתיים בקיבוצי הכשרה בשש מדינות באירופה; ומספרם גדל פלאים, כפי שגדל מספר החלוצים הלא-דתיים, עם עליית היטלר לשלטון.

בעיקרה, היתה זו תנועה של צעירים על סף בגרות, דומה להחלוץ בכך ששילבה את העבודה החינוכית בקרב הגילאים הללו עם ארגון הכשרתם ועלייתם . אין לומר בשום פנים שהממסד הדתי, ביישוב או בגולה, סמך עליה את ידיו. רוב היהודים הדתיים התנגדו לציונות בכל צורותיה, בנימוק שהיא דוחקת את הקץ. הציונים הדתיים, שהתארגנו בעיקר בתנועת המזרחי, חשדו בכל התארגנות נבדלת של צעירים, וחששו להתערערות ערכי המסורת. אבל התנועה הלכה והגבירה את כוחה בהדרגה. היא זכתה לייצוג במוסדות המרכזיים של תנועת המזרחי העולמית, ומ-1935 ואילך ישב אחד מראשיה בהנהלת התנועה הציונית העולמית. ביישוב עצמו, היא התחזקה רבות הודות לתמיכתו של הרב הראשי האשכנזי, אברהם יצחק הכהן קוק, שהאמין כי מעשי החלוצים הלא-דתיים (ועל אחת כמה וכמה, הדתיים) הם צעד הכרחי לקראת גאולת ארץ הקודש. החלוצים הדתיים קיבלו סרטיפיקטים בהתאם לעוצמתם המספרית, פחות או יותר. אבל עד לימי חומה ומגדל תמיכתה של המזרחי, בחומר וברוח, היתה זעומה ביחס לזו שקיבלו החלוצים החילוניים ממפלגותיהם.

מבחינה מספרית, המקור העיקרי לחלוצים דתיים נמצא בגרמניה : התנועה החלוצית הגרמנית בח"ד הוקמה על ידי בוגרי שתיים מתנועות הנוער הגרמניות ה"קלאסיות" – עזרא, תנועת נוער שהוקמה מלכתחילה על ידי הקהילה הדתית הבוגרת במגמה להיאבק בהשפעתן השוחקת של התנועות הציוניות, אבל סופה שאימצה גם היא אידיאולוגיה ציונית חלוצית; והשלוחה הדתית של יוּנג-יידישר ונדרבונד, אחד המרכיבים של התנועה שנעשתה לבסוף התנועה החלוצית הלא-דתית הגדולה ביותר . גישתה של תנועה זו היתה דומה יותר לזו של תנועת תורה ודרך ארץ, ששאפה לשלב דבקות בהלכה הדתית עם מודרניזציה חברתית וכלכלית, מאשר ליהדות האקסטאטית של החסידות הפולנית. אמנם, חוויית החברותא ההדוקה הפכה להיות גורם מרכזי במשנתה ובפעילותה, אבל היא נתפסה רק כמרכיב אחד באידיאולוגיה כוללנית ששאפה לחולל תמורה מוחלטת בחברה, ברוח ההלכה.

ב-1929 החלה קבוצה של חברי בח"ד בהכשרה בחווה בכפר רוֹדגֶס במדינת הֶסֶן בגרמניה, וכשהגיעה לארץ ישראל, היא נקראה "קבוצת רודגס". היא שימשה כמוקד משיכה לכמה פלוגות דתיות שהמתינו להזדמנות לעלות על הקרקע. ב-1935 הקימו הקבוצות הללו את התנועה שנקראה לימים הקיבוץ הדתי.

יישוב הקבע הראשון של התנועה היה טירת צבי בעמק בית שאן. מייסדיו היו חלק מקבוצת רודגס וקבוצות אחרות ממוצא פולני וארץ-ישראלי. הוא היה בין ראשוני קיבוצי חומה ומגדל, ועד מהרה נעשה המקום מוקד לתנועה הציונית הדתית. חבריו הפגינו אומץ רב בעמידתם בפני התקפות הערבים, באחד האזורים המסוכנים ביותר של היישוב, ובתקופה שבה היישוב כולו היה שרוי בסכנה; ובו בזמן הם גייסו את שיקול דעתם ואת אמונתם לחיפוש פתרונות חדשניים לאחדות מן הבעיות הכרוכות בהקמת קהילה עצמאית החיה לאור ההלכה.

אחד העקרונות ההתיישבותיים של הקיבוץ הדתי, שנדון כבר בשנת 1935, וביתר שאת עם ההכנות לעלייה על הקרקע של טירת צבי, היה השאיפה ליצירת גושים של קיבוצים דתיים, הן כדי לאפשר להם לקיים שירותי דת, חינוך ותרבות משותפים, הן כדי להפחית את ההשפעה של הסביבה והן כדי להגביר את השפעתה של תנועת ההתיישבות הדתית (קיבוצית ומושבית כאחת) על התפתחותו של היישוב. על כן, מוסדות הקיבוץ הדתי והפטרון שלו, מפלגת הפועל המזרחי, נאבקו בתוך, ולעתים קרובות כנגד המוסדות המיישבים – הסוכנות היהודית, הקק"ל והמרכז החקלאי של ההסתדרות – כדי להבטיח קיום העיקרון הזה. בכמה מקרים המאבק הצליח: בעמק בית-שאן קם גוש בעל שלשה קיבוצים (טירת צבי, שדה אליהו, ועין הנצי"ב) , שהגיעו להתבססות חברתית וכלכלית עד קום המדינה, למרות תנאיי האקלים, המים והקרקע הקשים באופן מיוחד.

גושי התיישבות דתית נוספים הוקמו בשנים מאוחרות יותר : יישוב גוש עציון, בהר חברון, החל בשנת 1944, בכפר עציון, בתנאיי היאחזות. משואות יצחק עלה על הקרקע בקיץ 1945, ועין-צורים ב- 1947. יצירת הגוש השלישי, בנגב הצפוני, החלה עם ייסוד בארות יצחק בשנת 1943, וכפר דרום וסעד, שהתווספו ב- 1946 וב- 1947.

הקיבוץ הדתי שם דגש מיוחד על חינוך, מעל ומעבר לתחום קשריו עם תנועות הנוער הדתיות. כבר ב-1934, אימצה פלוגת רודגס בטרם עלייתה לקרקע קבוצה של עליית הנוער, שנעשתה לימים הגרעין המייסד של שדה אליהו. היה זה רק הראשון בשרשרת ארוכה של אימוצים דומים, במספרים שחרגו בהרבה מן המקובל בשאר התנועות הקיבוציות; למעשה, עלה לפעמים מספר חניכי עליית הנוער בקיבוצים הללו על מספר החברים. ב-1941, כשהתיישבה קבוצת רודגס ביבנה, הוקמה בקרבתה גם ישיבה.

להתפתחותו המאוחרת של הקיבוץ הדתי ביחס לשאר התנועות הקיבוציות היו כמה השלכות חשובות. בתנועות הגדולות יותר הובילו חילוקי דעות לגבי אופייה הרצוי של החברה הקיבוצית, התגבשויות על רקע תרבות המוצא, והשקפות וזיקות פוליטיות לסדרת פילוגים ואיחודים החל משנת 1923. גורמים אלה השפיעו במידה פחותה מאוד על הקיבוץ הדתי בהתהוותו. עד סוף שנות השלושים התמתנו ההבדלים בדפוסים החברתיים של התנועות במידה רבה ונרכש נסיון רב בתחומי משק וחברה, ולא היה קושי למצוא בין הדפוסים הקיימים דגם שהתאים לקיבוץ הדתי – דגם דומה ל- "קבוצה האורגנית" של חבר הקבוצות ושל הקיבוץ הארצי.

מאורעות שנות השלשים הבטיחו את הדומיננטיות של יוצאי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה בתנועה – דבר שלא רק מנע פילוגים על רקע רגיונלי, אלא גם שיוה לקיבוציה רמה גבוהה יחסית של חינוך יסודי, ואף מעבר לו. אשר לגורם הפוליטי, מפלגת האם שלהם, הפועל המזרחי, התפלגה והתאחדה מחדש כבר בשנות השלשים המוקדמות. על כן, היא לא סבלה מהמאבקים הפנימיים והפילוגים שכה הפריעו להתפתחות התנועות הותיקות.

map1_hityashvut_map2_5_map3_מפת יישובי הקיבוץ הדתי_map4


חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |