מבוא
קצב ההתיישבות חסר-התקדים בין מאי 1948 ליולי 1949 ציין סיום של תקופה בהיסטוריה של הקיבוץ, ובעקבותיו חל משבר שהיה חסר-תקדים אף הוא. מצב זה התחולל ברקע השינויים הדמוגרפיים הכבירים שנלוו למעבר למדינת ישראל הריבונית. ממאי 1948 עד סוף אותה שנה נוספו כ-100,000 עולים ליישוב שמנה 650,000 נפש לפני פרוץ המלחמה. במרוצת 1949 עלו לארץ עוד רבע מיליון נפשות, ובסוף אותה שנה עברה אוכלוסיית המדינה את המיליון הראשון.
ראשוני הבאים היו ניצולי השואה, שהגיעו ממחנות המעצר בקפריסין או במישרין מאירופה, ועמם מספר קטן יחסית של עולים ממדינות ערב. בתחילת 1949 החל גל העליה הגדול של יהודים מארצות המזרח התיכון, ואלה הפכו עד-מהרה לרוב מניינה ובניינה של העלייה החדשה; יהודי אירופה המזרחית המשיכו לעלות אף הם, בכפיפות לשיקוליהם הפוליטיים של המשטרים החדשים בארצותיהם. עד תום התקופה הראשונה של העלייה ההמונית, לקראת אמצע 1953, הגיעו ארצה כ-722,000 יהודים: 50.7% היו ילידי ארצות אסיה ואפריקה, 48.6% ילידי אירופה, ו-0.7% ילידי אמריקה ואוקיאניה.
תהליך הקליטה בראשיתה של העלייה ההמונית היה תערובת של תכנון ממשלתי, שכשל פעמים רבות אל מול גלי העליה התכופים ושל יוזמה פרטית. במרס 1949 הגיעה העלייה לשיאה: למעלה מ-1,000 עולים ביום. בסוף אפריל נמצאו 54,000 איש במחנות הקליטה, והתנאים נעשו קשים מנשוא. למן אותו זמן החליטו המוסדות על שיכונם של העולים במעברות. כאן היה עליהם למצוא עבודה במפעלים קיימים או בעבודות ציבוריות שיזמה למענם הסוכנות היהודית. הסדר זה איפשר לעולים להשיג עצמאות יחסית ואפשרויות תעסוקה, אך יחד עם זאת נותרו עולים רבים תלויים במוסדות הציבור בכל הקשור לתעסוקה ולשירותי רווחה.
ההתיישבות החקלאית היתה רובה ככולה פועל יוצא של מדיניות הממשלה. בסוף שנת 1948 התקבלה החלטה לבסס יישובים יהודיים חדשים בכפרים ערביים נטושים אולם עד-מהרה התברר שמספר הקבוצות הוולונטריות שיוכלו להוות גרעינים לקיבוצים ולמושבים חדשים היה מצומצם בהרבה אל מול התכניות לישובם של אתרים שנחשבו חיוניים לביטחון. כך הופיעו שתי צורות התיישבות חדשות: מושב העולים, בעל מבנה חברתי דומה לזה של מושב העובדים, אבל כפוף לפיקוח הסוכנות היהודית עד שזו תמצא כי תושביו מסוגלים לנהל את ענייניהם בעצמם; וכפר העבודה, שתושביו התפרנסו מעבודות יזומות.
המשבר: סימני היכר וסיבות
התיישבות
התפתחות התנועה הקיבוצית בתקופה זו עמדה בניגוד בולט לתהליך הקליטה הזה. מיולי 1949 ועד תום אותה שנה קמו 22 קיבוצים ו-4 מושבים שיתופיים חדשים. בעוד שבאותה תקופה עצמה הוקמו 127 יישובים כפריים חדשים, רוב רובם מושבי עולים. רק 19 מושבים הוקמו על-ידי ארגוני התיישבות קיימים. כ-25 יישובים חדשים החלו את דרכם ככפרי עבודה; אחדים מביניהם ננטשו לאחר זמן, ואילו אחרים הפכו למושבים. שלושה גדלו והיו לעיירות פיתוח.
הן במונחים מוחלטים והן ביחס לשאר צורות ההתיישבות, מצביעים המספרים הללו על ירידה בולטת בהתיישבות קיבוצית חדשה. הגידול במספר המושבים לעומת הקיבוצים בהתיישבות חדשה זו לא היה בגדר תופעה חולפת, אלא סימן את תחילתה של מגמה קבועה. מיוני 1948 עד סוף 1954 – הוקמו 100 קיבוצים ו- 9 מושבים שיתופיים, לעומת 180 מושבי עולים ו-43 מושבים שהוקמו על-ידי קבוצות שכבר שהו זמן-מה בארץ. מתוכם 64 קיבוצים ו-97 מושבים, בהם מושבי עולים – נוסדו במקומות שהוכרזו על-ידי שלטונות הצבא כאזורי ספר חיוניים ומסוכנים במיוחד. המושבים קיבלו אפוא תפקיד בטחוני חשוב בדומה לתפקידים שייחדו את הקיבוץ מאז 1937.
משמעותית לא פחות היא העובדה שבין השנים 1950 ועד 1952 נוסדו שלוש עיירות פיתוח באזורי ספר שהיו עד אז מיושבים כמעט אך ורק בקיבוצים ובמושבים. עד סוף שנת 1957 הוקמו עוד עשר עיירות כאלו.
קליטה
לפני מלחמת העולם השנייה הבטיחו תנועות הנוער האירופיות את זרימתם המתמדת לארץ ישראל של צעירים שסיימו תהליך נמרץ של ברירה והכשרה. אחרי המלחמה שיקמו התנועות דפוסיהן הקודמים, פחות או יותר; אולם עתה לא היו אלה הרבה יותר ממסגרות ארגוניות להזרמת עולים חדשים לתנועות הקיבוציות ולעליית הנוער. הנה-כי-כן, בשנה הראשונה לקיום המדינה שוחזרו במידה רבה התנאים שמלפני מלחמת העולם, לפחות במונחים כמותיים: מחנות הבריחה, קבוצות עליית הנוער, הפלמ"ח ותנועות הנוער בישראל ובתפוצות מילאו את תפקידי תנועות הנוער שמלפני המלחמה, בגיוס חברים לקיבוצים. אבל אחרי שהגיע ארצה הגל הגדול של פליטים מאירופה, יבש מקור זה של כוח אדם כמעט כליל.
בין שתי מלחמות העולם היו תנועות הנוער באירופה וביישוב בגדר מיעוט שהקיף בין שישה לשמונה אחוזים מהנוער בגילאים המתאימים. מיעוט מתוכם הגיע לקיבוץ לאחר תהליך ההכשרה. עם תחילת העלייה ההמונית, החלו להגיע ארצה שרידי הקהילות, אך המאגר האדיר של יהדות אירופה המזרחית, שממנו התמלאו לפנים שורות הקיבוצים, שוב לא היה קיים. היחסים בין הקיבוץ והעולם החיצוני נכנסו לשלב חדש, הרבה פחות נוח, שבא על ביטויו הדרמטי בירידה התלולה בחלקם של הקיבוצים באוכלוסייה – מ-7.6 אחוזים במאי 1948 לכ-5 אחוזים ב-1952. קליטתם של עולים מארצות המזרח התיכון היתה קשה עוד יותר. רובם התחנכו בתרבות שהציבה את המשפחה (הפטריארכלית בדרך-כלל) במרכזה, והתקשו להבין את אורח החיים השיתופי, קל וחומר לאמץ אותו.
אי-הצלחתם של הקיבוצים להגשים את המטרות החברתיות שהציבו לעצמם נבעה ממגמות כלליות שפעלו בישראל ומחוצה לה, אך תרמו לכך גם הקיבוצים עצמם בוועידת הקיבוץ המאוחד ב-1949 דיבר חבר הצוות שגויס לעבודה במחנות הקליטה על מספרם הזעום של השליחים ששיגרה התנועה לעבוד ב"גולה הישראלית" – רק שמונה שליחים הוקצו לטיפול ברבבות העולים החדשים – והשווה אותו למספר הגדול לאין שיעור של שליחים ששוגרו, בעבר ובהווה, לתנועות הנוער באירופה. אותם שמונה הצליחו לגייס 1,350 איש, משלושים ושש ארצות מוצא, לחמישים ושישה קיבוצים, בעבודה סבלנית ומתסכלת. עבודתם זו סבלה מאי-שיתוף פעולה מצד גורמים ממלכתיים, וכן ממחסור בכוח אדם ובמימון. אבל במקרים רבים היה גם הקיבוץ אשם.
מנהיגי התנועות הקיבוציות תלו את קולר חוסר-ההצלחה היחסי בקליטת העלייה בהתרופפות המתח החלוצי לאחר המלחמה. נראה שיש לא מעט מן האמת בטענה זו. אבל פעלו כאן גם גורמים שאפשר לכנותם מבניים. התנועה הקיבוצית היתה אחד המגזרים המעטים בחברה הישראלית ששאפו להעניק לעולים החדשים "קליטה של ממש, קליטה לבית, קליטה לעבודה, קליטה לבית הילדים, קליטת חיים". בחלקים אחרים של החברה – למשל במושבות הוותיקות, שבהן סירבו רבות מן הרשויות המקומיות לספק שירותים מוניציפליים למעברות השכנות – התנהלה הקליטה על יד המגזרים הקיימים, ולאו דווקא בתוכם. התביעות שהוצגו, אפוא, הן בפני החברה הקיבוצית, הן בפני העולים החדשים, יצרו מתחים שהגיעו במקרים רבים לרמה בלתי-נסבלת. הדברים אמורים גם בניצולי השואה, ביניהם רבים שגויסו באמצעות תנועות הנוער המחודשות, אך גם ביהודי המזרח התיכון, שהיו מחצית מן העולים החדשים בשנת 1953. לכן עברו בקיבוצים הרבה מאוד עולים חדשים, אבל רק מעטים, יחסית, נשארו בהם.
שחיקה והתרופפות
בקיץ ובסתיו של 1949 התקיימו ועידותיהן של כל התנועות הקיבוציות הגדולות, מרגע שאפשר זאת המצב הביטחוני. למרות ההבדלים בהדגשים ובעמדות הפוליטיות, היו השקפותיהן של התנועות הללו על מצב הקיבוץ ועל סיבותיו דומות להפליא. המלה "משבר" חזרה ונשנתה בדיונים אלו. הכול הסכימו כי קיים משבר, אם כי לא היתה תמימות דעים באשר לסיבותיו. לא היתה מחלוקת באשר להתרחשותן של שתי תופעות גורפות: התרופפות "המתח החלוצי", ועזיבת אנשים רבים, ביניהם חברים פעילים ומעורבים, עקב הפגת הלחץ הרצוף של שלוש - עשרה שנים רצופות של מאבק פוליטי וצבאי.
עם קום המדינה ניסו התנועות הקיבוציות להתמודד עם משבר הקליטה באמצעות פעילות במסגרות המסורתיות, תנועות הנוער החלוציות ועליית הנוער. לקראת סוף העשור הסתמן שינוי הדרגתי בהרכבן של קבוצות עליית הנוער: אחוז העולים החדשים ירד, ואחוז הצעירים בני שכבות המצוקה בישראל הלך ועלה. תנועות הנוער החלוציות במדינות המערב, ובכלל זה בישראל, המשיכו להתפתח, והתאימו את תוכניותיהן החינוכיות למצב החדש שנוצר עם הקמת המדינה. איחוד הקבוצות והקיבוצים, שנהנה מתמיכת הממסד המפא"יי בממשלה ובהסתדרות, נחל הצלחה רבה יותר משאר התנועות. היו גם כמה ניסיונות לנקוט שיטות קליטה לא-מקובלות. באמצע שנות החמישים קמה תנועת "מן העיר אל הכפר" בחסות ההסתדרות. אבל גם אם אחדות מפעילויותיה נחלו הצלחה מסוימת, לא היתה להן השפעה של ממש על המגמה הכללית של ירידת המספרים היחסית.
שני גורמים פעלו במידת-מה לריכוכו של הכישלון הזה: עליית הנוער סיפקה עתודה קטנה, אבל משמעותית, של חברים חדשים; והנח"ל התגלה, בטווח הארוך, כישועתה של התנועה הקיבוצית, שכן הוא סיפק מקור חיוני ביותר של כוח אדם ארעי וקבוע. בין 1952 ל-1961 עברו בשורות הנח"ל קצת יותר מ-20,000 חיילים, במסגרתם של 684 גרעיני התיישבות, שכל אחד מהם עשה בין עשרים לעשרים וארבעה חודשים בעבודה בקיבוצים. בוגרי הנח"ל הקימו שמונה מתוך עשרת הקיבוצים החדשים שנוסדו בין 1954 ל-1961. הנח"ל הפך לגורם החשוב ביותר במאבק נגד הדלדול הדמוגרפי בקיבוצים והודות לו הצליחו התנועות הקיבוציות לקיים את עצמן בתקופה קריטית זו, ואף להתרחב במידת-מה.
אף-על-פי-כן לא נמצא פתרון ארוך-טווח להיבט העמוק והבסיסי של המשבר שפקד את התנועות הקיבוציות לאחר קום המדינה והתבטא בדלדול דמוגראפי. אפשר שעם מעט יותר תמיכה ואהדה מצד הממשלה ניתן היה להגדיל את מספרם של חברי הקיבוצים – אולי אף במידה שהיתה מחזירה את התנועות הקיבוציות לשיעור שהיה להן באוכלוסייה היהודית לפני קום המדינה. בדיעבד, אף שאוכלוסיית הקיבוצים גדלה בהתמדה, ירד חלקה באוכלוסייה היהודית בישראל ברציפות: מ-6.3 אחוזים ב-1949 ל-3.6 אחוזים ב-1960. מכאן שאף אחד מן הנסיונות לפתור את משבר הדלדול המספרי, מלבד ההצלחות החלקיותשל הנח"ל ועליית הנוער, לא עלה יפה.
עם זאת יש להבדיל, מבחינה היסטורית, בין קליטה למדינה לבין קליטה לקיבוץ - הבחנה שכמעט לא נעשתה בשעתה, ובוודאי לא הודגשה. גם אם מאמצי הקיבוצים לקלוט עולים חדשים במספרים גדולים נחלו כישלון, אין ספק כי עצם השהות, ולו לתקופה קצרה של חינוך בתנועת נוער, או בקיבוץ, הקלה על העולים לארץ את תהליכי הקליטה וההסתגלות לחברה הישראלית. אין דרך לאמוד את מספר האנשים שעברו את התהליך הזה, או להעריך כיצד בדיוק השפיע עליהם. אך קשה להטיל ספק בתרומתם הרבה של הקיבוצים, אם גם לא לגמרי מרצונם, לקליטת העלייה.